דברי הנביא מהווים קריאה היסטורית ורגשית אל העם, בה ה' מבקש להזכיר להם את חסדיו הרבים ואת ההגנה התמידית שהעניק להם. דרך התבוננות באירועי העבר, ה' הודף כל טענה כאילו נהג בעמו בחוסר צדק או הכביד עליהם, ומוכיח את אהבתו העמוקה אליהם.
תחילה, ה' מבקש: מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר. עצתו המקורית של בלק הייתה להשמיד ולכלות את ישראל כליל מן העולם, על ידי כך שבלעם יקלל אותם בדיוק ברגע של זעם אלוהי [מצודת דוד, אברבנאל]. המילה עָנָה משמעותה תשובה ומענה [מצודת ציון]. תשובתו של בלעם לבלק הייתה כי אין ביכולתו לקלל, שכן ה' כלל לא כעס באותם ימים. במקום לנהוג בישראל במידת הדין, ה' ישב על כיסא הרחמים, ביטל את השפעת המזלות והקסמים, וכפה על בלעם לברך את ישראל בעל כורחו. ברכות אלו נועדו להרבות את כבודם של ישראל ולהטיל פחד בלב העמים ששמעו על ניצחונותיהם העתידיים [אבן עזרא, אברבנאל, אהבת יהונתן].
לאחר מכן, הפסוק עובר לתקופה שמִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שחלק זה נועד להדגיש את רחמיו העצומים של ה' אל מול חטאי העם. לאחר שבלעם כשל בניסיונו לקלל, הוא יעץ לבלק להכשיל את ישראל בזנות עם בנות מואב ומדיין ובעבודה זרה בשיטים [מלבי"ם, אברבנאל]. אף על פי שישראל חטאו חטא חמור ביותר רגע לפני הכניסה לארץ והיו ראויים לכיליון מוחלט, ה' חמל עליהם. הוא העניש במגפה רק את החוטאים עצמם, סלח לשאר העם, ולא הסיר מהם את השגחתו [רד"ק, צאינה וראינה, אבן עזרא].
גישה ייחודית מסבירה את החסד האלוהי בשיטים מזווית אחרת: ה' עיכב במכוון את מצוות ברית המילה עד שהגיעו לגלגל. מאחר שהמילה מחלישה את תאוות המשגל, היעדר המילה בשיטים הותיר לעם "תירוץ" מסוים לעוצמת היצר שהכשיל אותם עם בנות מואב, ובכך מתגלה צדקתו של ה' שדן אותם לכף זכות [אהבת יהונתן].
למרות המעילה בשיטים, ה' לא הרפה מידיו של העם עד שהביא אותם אל הַגִּלְגָּל, התחנה הראשונה בארץ ישראל. הוא עשה להם נסים גלויים, כמו קריעת נהר הירדן והעברתם ביבשה, ואפשר להם לכבוש את הארץ [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. פירוש נוסף רואה בדרך שבין שיטים לגלגל הוכחה לכך שה' אינו מכביד על עמו בעבודות קשות. לאחר החטא בשיטים, ה' לא דרש מהם קורבנות כבדים כדי לכפר על פשעם, אלא רק ביקש שיעשו משפט וחסד, ועד שהגיעו לגלגל לא ציווה עליהם עבודות קשות [מלבי"ם].
כל רצף האירועים הזה נועד לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'. זיכרון היסטורי זה בא ללמד את העם להכיר בטובותיו של ה', אשר פועל עמם תמיד לפנים משורת הדין. הוא מציל אותם מאויבים חיצוניים שמנסים לקללם, ובו זמנית מגן עליהם מפני חולשותיהם הפנימיות, מתוך חסד ורחמים מוחלטים [מצודת דוד, שטיינזלץ].