נבואת החורבן מציגה מצב של תסכול עמוק וחוסר אונים, שבו הפעולות האנושיות הבסיסיות ביותר מאבדות את תכליתן. המאמץ להזין את הגוף, להעמיד צאצאים או להציל רכוש ויקירים, נתקל בקללה אלוהית המהפכת כל הצלחה לכישלון ולטרגדיה.
הקללה מתחילה בגוף עצמו. אַתָּה תֹאכַל וְלֹא תִשְׂבָּע, שכן ה' מטיל מארה במזון ובמעיים. המילה וְיֶשְׁחֲךָ מתפרשת בשני אפיקים מרכזיים. הגישה הפיזית מתארת מחלת מעיים קשה הגורמת לאדם ללכת שחוח וכפוף [רש"י, רד"ק]. באופן מעניין, יש המפרשים כי מדובר במחלה הנובעת דווקא מתוך אכילה יתרה ומרוב שביעה, אף על פי שתחושת השובע עצמה אינה קיימת [מלבי"ם], או שמדובר בפסולת המזון שנותרת כלואה בתוך הגוף ללא יכולת להתפנות [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, הגישה הנפשית מסבירה את המילה מלשון שפלות והכנעה. הרעב המייסר שובר את גאוותו של האדם ומותיר אותו מוכנע ושפל בתוך קרבו ובתוך ארצו, עוד בטרם יצא לגלות [אבן עזרא, מצודת דוד, רד"ק].
חלקה השני של הקללה עוסק במאמצי ההצלה והמשכיות החיים. המילה וְתַסֵּג נכתבת באות סמ"ך אך רוב הפרשנים מסכימים כי משמעותה היא כמו באות שי"ן, מלשון השגה, התקרבות ורדיפה [מנחת שי, רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון], בעוד אחרים מפרשים זאת מלשון נסיגה, הפרשה או הרחקת דברים מסכנה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מציגים שלוש תפיסות מרכזיות לגבי מהות אותה רדיפה וניסיון הצלה, המסוכמים במילים וְתַסֵּג וְלֹא תַפְלִיט וַאֲשֶׁר תְּפַלֵּט לַחֶרֶב אֶתֵּן:
הגישה הראשונה מתמקדת במלחמה ושבי. האדם ירדוף וישיג את האויב ששבה את בניו ובנותיו או בזז את רכושו, אך לא יצליח להצילם מידו. גם המעט שיצליח לחלץ, יפול לבסוף בחרב האויב [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם].
הגישה השנייה רואה בכך קללה טרגית על התא המשפחתי והפריון. בני הזוג יגיעו לידי הריון, אך האישה לא תצליח ללדת והעובר ימות במעיה. ואם בכל זאת תצליח ללדת, הילד שניצל ימות בהמשך בחרב, עונש המגיע בעקבות החמס והעושק החברתי שפשה בעם [רד"ק, אבן עזרא, רש"י בשם ר' מנחם].
הגישה השלישית מרחיבה זאת לכלל תחומי החיים, ומתארת מצב שבו האדם נע כדי להתקדם או מנסה להרחיק את יקיריו ורכושו מסכנה, אך כל מאמציו עולים בתוהו, ומה ששורד נלקח לבסוף על ידי האויב [ביאור שטיינזלץ].