קריאה אלוהית מהדהדת במרחב העירוני, ודורשת מהשומעים התבוננות פנימית והכרה בהשגחה העליונה לנוכח משבר מוסרי. קריאה זו משלבת קריאה לתשובה עם אזהרה חמורה, תוך התייחסות למהות החכמה ולמשמעות שמה של העיר.
רוב הפרשנים מסכימים כי קוֹל ה' לָעִיר יִקְרָא מתאר את קולו של הנביא, המדבר בשם ה' וקורא לתושבי העיר, ירושלים או שומרון, לשוב בתשובה. יש המפרשים את המילה לָעִיר גם במשמעות של לעורר ולהקיץ את העם מתרדמתו הרוחנית [רד"ק]. גישה שונה מציעה כי הקריאה מכוונת דווקא לירושלים, שכן היא המקור הטבעי והמרכזי לנבואה בזכות השראת השכינה במקדש [אברבנאל].
הביטוי וְתוּשִׁיָּה יִרְאֶה שְׁמֶךָ זוכה למספר פירושים מרתקים. המילה תוּשִׁיָּה מתפרשת כחכמת התורה, והיא נגזרת מהמילה "יש", שכן בניגוד להבלי העולם, החכמה היא הדבר היחיד שמתקיים לנצח [רד"ק, מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיש לקרוא את הפסוק כאילו נכתב "ואיש תושיה". כלומר, בעוד שרוב העם מתעלם מקריאת הנביא, רק החכם בעל התושיה מתבונן בליבו, רואה את שם ה' ומבין את חומרת הדברים [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, פרשנים אחרים קושרים את הביטוי לשמה של העיר ירושלים. על פי מסורת מוקדמת, השם ירושלים מורכב מהמילה "יראה" (כפי שקרא לה אברהם) והמילה "שלם". לפיכך, התורה והחכמה מעידות כי שמה של העיר, "יראה", מעיד על כך שעיני ה' תמיד רואות ומשגיחות על הנעשה בה [מלבי"ם, אברבנאל].
בחלקו האחרון של הפסוק, שִׁמְעוּ מַטֶּה וּמִי יְעָדָהּ, רוב הפרשנים מבינים את המילה מַטֶּה כמקל של פורענות ועונש, והמילה יְעָדָהּ משמעותה הזמנה וקביעות מראש. הנביא דורש מהעם להבין את גודל המכה המוכנה להם, ולזכור מי הוא זה שייעד והכין אותה. הפנייה המשולשת בפסוק נועדה לנפץ את אשליות החוטאים: למי שחושב שה' אינו רואה את מעשיו, נאמר ששמו "יראה"; למי שחושב שה' אינו חפץ להעניש, נאמר לשמוע את קול המַטֶּה; ולמי שמטיל ספק ביכולתו של ה' להעניש, מופנית השאלה מי ייעד את המכה, כדי להזכיר שה' הוא בעל היכולת המוחלטת [מלבי"ם, מצודת דוד].
לצד זאת, קיימות הבנות חלופיות למילה מַטֶּה. יש המפרשים אותה כפנייה למנהיגים, מטי המשפט [ביאור שטיינזלץ]. גישה ייחודית נוספת גורסת כי אין מדובר כלל במקל ענישה, אלא מלשון הטיה ועיוות. לפי פירוש זה, הנביא קורא להתבונן מי הוא זה שמטה ומעוות את משפט ה', ולעומתו, מי הוא זה שמייעד ומכוון את עצמו אל החכמה וההנהגה האלוהית [אברבנאל].