בתגובה לשאלה האנושית התמידית כיצד ניתן לרצות את הבורא, מציג הנביא תשובה מזוככת וברורה. הדרך להתקרב אל ה' אינה עוברת דרך מחוות יוצאות דופן, קורבנות עצומים או ויתורים בלתי אפשריים, אלא נשענת על יסודות מוסריים ורוחניים פשוטים ועמוקים.
המילים הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ מבהירות כי ה' כבר הודיע לאדם מאז ומתמיד מה רצוי לפניו. הפרשנים מסכימים כי ה' אינו מבקש אילים, פרים או קורבנות כבירים, אלא קיום מצוות ומעשים ישרים. ישנה הבחנה בין "מה טוב" – המכוון למעשים שבין אדם לחברו המיטיבים עם החיים החברתיים והמדיניים, לבין "מה ה' דורש" – המכוון לחובות הפנימיות שבין אדם למקום [מלבי"ם].
הדרישה הראשונה, עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט, מתמקדת בשמירת החוק והדין. משמעותה היא הימנעות מעוולות, מנזקי ממון, מגזל ומאונאה בדיבור, וכן הקפדה על איסורים שונים כגון עריות [רד"ק, אבן עזרא]. זהו הבסיס ההכרחי לקיומה של חברה תקינה המגנה על עצמה מפני עושק [מלבי"ם].
על גבי קומה זו ניצבת הדרישה של וְאַהֲבַת חֶסֶד, שהיא העשייה שלפנים משורת הדין. אין די בהימנעות מפגיעה באחר, אלא על האדם ליזום, לגמול חסדים, לעזור לזולת בכל יכולתו, ולאהוב את הצדק והנתינה [רד"ק, אבן עזרא, אהבת יהונתן].
הפסגה הרוחנית של הפסוק מתבטאת במילים וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ. המילה הַצְנֵעַ משמעותה סתר, ענווה ופרטיות [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שדרישה זו מכוונת לעבודת ה' פנימית, הנעשית בתום לבב ומתוך יראת שמים, ללא חיפוש אחר פרסום, גאווה או התייהרות [מצודת דוד, אבן עזרא]. המלבי"ם מוסיף רובד של צניעות מחשבתית: הימנעות מחקירת יתר מתנשאת בענייני אלוהות ומניסיון להתחכם על המצוות.
חז"ל מרחיבים את מושג הצניעות גם למעשים שדרכם להיעשות בציבור, כגון השתתפות בהלוויית המת או ליווי כלה לחופתה; אם במעשים פומביים אלו נדרשת ענווה, קל וחומר במעשים שטיבם להיות נסתרים [רד"ק, צאינה וראינה].
זווית נוספת ועמוקה למושג הצניעות מתייחסת לתהליך התשובה, ומציגה הבדל מהותי בין ה' לבני האדם. כאשר אדם בשר ודם נפגע מחברו, הוא לרוב דורש פיוס פומבי כדי לבייש את הפוגע ברבים. לעומת זאת, ה' אינו חפץ בהשפלת האדם. הוא מבקש שהחוטא ישוב אליו בינו לבין עצמו, בחרטה פנימית ובצנעה, כדי שאיש לא יידע על חטאיו. ה' ניגש אל ישראל ברחמים עצומים, כרחמי אם המגנה על בנה ומוחלת על פשעיו, ומעניק להם שפע וטובה גם כאשר אומות העולם מצפות לראות במפלתם [רש"י, צאינה וראינה].