התוכחה הנבואית מגיעה כאן לנקודת אל חזור טראגית. למרות כל האזהרות והעונשים, העם ומנהיגיו מסרבים בעקשנות לתקן את דרכם. תחת זאת, הם בוחרים לאמץ דפוסי שלטון מושחתים ועבודה זרה, בחירה שתוביל אותם בהכרח לחורבן מוחלט ולבושה היסטורית שתלווה אותם לדורות.
הנביא קובע בצער כי במקום לשמור את חוקי ה׳, העם מקפיד על וְיִשְׁתַּמֵּר חֻקּוֹת עָמְרִי וְכֹל מַעֲשֵׂה בֵית־אַחְאָב. עמרי ובנו אחאב היו ממלכי עשרת השבטים שהרשיעו במיוחד בעבודה זרה, ומלכי יהודה בחרו ללמוד ממעשיהם הרעים [מצודת דוד, אברבנאל]. הפרשנים מציינים את הניגוד הצורם: חוקי ה׳ נזנחו, אך חוקי עמרי נשמרים בקפדנות. השימוש בפועל בלשון יחיד מול שם עצם ברבים מלמד כי כל חוק וחוק מחוקות עמרי נשמר בקפידה [רד"ק, אבן עזרא]. גם אם שושלת אחאב כבר חלפה מן העולם, דרכי השלטון המושחתות שלה עדיין שולטות ביהודה, והמנהיגים ממשיכים ללכת בְּמֹעֲצוֹתָם, כלומר ללכת בעצותיהם ובמזימותיהם [ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון].
כתוצאה ישירה מההליכה בדרכים אלו, מגיע העונש: לְמַעַן תִּתִּי אֹתְךָ לְשַׁמָּה וְיֹשְׁבֶיהָ לִשְׁרֵקָה. אימוץ התרבות המושחתת הוא הסיבה לכך שירושלים תהפוך לְשַׁמָּה, למקום של שממה, אבדון ותימהון [ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון]. גודל החורבן יהיה כה בלתי נתפס, עד שהעיר תהפוך לִשְׁרֵקָה – אומות העולם שיחזו באבדון יקפצו את שפתיהם וישרקו מתוך פליאה ותדהמה על חורבנו של מקום כה חשוב [מצודת דוד, מצודת ציון].
בסוף הפסוק מופיע העונש הנפשי והחברתי: וְחֶרְפַּת עַמִּי תִּשָּׂאוּ. המילה תִּשָּׂאוּ משמעותה נשיאת משא וסבל כבד [מצודת ציון]. באשר לזהותה של אותה חרפה, מציגים הפרשנים מנעד רחב ומרתק של גישות:
גישה אחת רואה בכך עונש של מידה כנגד מידה בתוך החברה. המנהיגים יישאו את עונש החרפה על כך שביזו וחרפו את העשוקים ואת עובדי ה׳ שבעם, וכעת הגויים יחרפו אותם [רד"ק, אבן עזרא].
גישה שנייה מתמקדת בחילול השם כלפי חוץ. העם יישא את חרפת הגויים שילעגו להם על כך שהתורה ציוותה אותם לנהוג בצדק וביושר, והם אינם מקיימים זאת [רש"י]. המנהיגים, במעשיהם הרעים, הם אלו שגרמו לעם כולו להפוך לחרפה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
גישה שלישית קושרת את החרפה להיסטוריה הקרובה. "עמי" מתייחס לעשרת השבטים שכבר גלו וארצם נחרבה. מכיוון שתושבי יהודה אחזו באותן דרכים של מלכי ישראל, הם יישאו בדיוק את אותו סבל וחרפת גלות שחוו אחיהם [מצודת דוד, אברבנאל].
גישה רביעית וייחודית מפרשת זאת כחותם נצחי של זהות. גם כאשר העם יגלה מארצו, הוא לא יוכל להיטמע בין הגויים. החרפה שיישאו תהיה עצם העובדה שלנצח יצביעו עליהם ויאמרו: אלו הם עם ה׳ שיצאו מארצם בגלל רעתם ועוונותיהם [אברבנאל].