משא כבד של בדידות וכאב מונח על כתפי הנביא, החש כי הוא חי בשוליה הנפולים של תקופה, מוקף באנשים קטנים ועלובים, ורגיש יותר מכל אדם אחר לחטאים ולעונשים הצפויים של עמו [ביאור שטיינזלץ]. המילה אַלְלַי מבטאת קריאת צער, יללה וכאב [רד"ק, מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהנביא מקונן על עצמו ועל מר גורלו, על כך שהועמד להיות נביא בדור שפל שבו ספו תמו החסידים מן הארץ, והוא נותר כמעט לבדו באמונתו בה'. לעומת זאת, יש המפרשים כי הנביא אינו מדבר רק בשם עצמו, אלא שם את הדברים בפי המשכילים המעטים שעוד נותרו בעם [אבן עזרא].
כדי לתאר את תחושת הריקנות והיעדר הצדיקים, משתמש הנביא בשני משלים מעולם החקלאות, המדמים את הדור לכרם או למטע תאנים שכבר עבר זמנם [מלבי"ם]. הוא מדמה את עצמו ואת מצב העם לאׇסְפֵּי קַיִץ, כלומר לא לפעולת האסיף עצמה אלא לשם עצם המתאר את שאריות פירות הקיץ, אותן תאנים גרועות ומעטות שנאספות בסוף העונה [רש"י, אברבנאל]. בדומה לכך, הוא משתמש בדימוי של עֹלְלֹת בָּצִיר, אותם ענבים בודדים וגרועים שנשארים על הגפן לאחר שתמה מלאכת תלישת הענבים המרכזית [רד"ק, מצודת ציון]. משמעות הדימויים היא שכפי שלא נותר פרי משובח בשדה, כך לא נותרו צדיקים, ואפילו האנשים הבינוניים כבר אינם בנמצא [מצודת דוד].
מתוך מציאות עגומה זו, הנביא זועק כי אֵין אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל. האֶשְׁכּוֹל הוא הענף המלא שעליו תלויים הענבים, והוא מסמל אדם שלם במעשים טובים, איש אשכולות, חסיד וישר שניתן ללמוד ממעשיו [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הנביא ממשיך ומתאר את כמיהתו באומרו בִּכּוּרָה אִוְּתָה נַפְשִׁי. הבִּכּוּרָה היא התאנה הטובה, העסיסית והמובחרת ביותר, המקדימה להבשיל בעונתה [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], והמילה אִוְּתָה מבטאת חשק ותאווה עזה [מצודת ציון]. הנביא מייחל ומתאווה בכל נפשו למצוא ולו צדיק אחד בדורו שיהיה כאותה תאנה מובחרת, או לחלופין, הוא עורג בגעגועים אל ימי העבר, אל זמנם של החסידים הראשונים שהיו רבים ושלמים במידותיהם [רד"ק, אברבנאל].