התפוררות החברה מגיעה לנקודת שפל קיצונית שבה נהרסים הקשרים הטבעיים והחזקים ביותר של אהבה ואחווה בתוך המשפחה, מה שמעיד על השחתה מוסרית עמוקה ואובדן מוחלט של שלום מדיני וחברתי [מלבי"ם]. המציאות מתהפכת לחלוטין מהסדר הראוי והמנהג התקין, שבו ילדים אמורים לכבד את הוריהם [רד"ק].
הפרשנים מבארים את חלקי הפסוק כך: בֵּן מְנַבֵּל אָב משמעו שהבן, שהוא הפועל והעושה בסיטואציה זו [אבן עזרא], מדבר על אביו דברי גנאי, נבזות וכיעור [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד, מצודת ציון]. במקביל, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ כדי לחרף ולגדף אותה. לפי גישה פרשנית הדוקה יותר, השימוש בפועל "קם" יחד עם האות ב' מלמד על כך שהבת קמה כדי להעיד עדות שקר נגד אמה [מלבי"ם].
הקרע ממשיך גם אל כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ, כלומר אשת הבן שקמה נגד אם הבעל [מצודת ציון]. מודגש כי רשעת הדור כה גדולה, עד שאפילו כלה טרייה הנמצאת עדיין בחופתה, זמן שבו היא אמורה להראות אהבה ולנשק את ידי חמותה, מנבלת את פיה נגדה [אברבנאל]. לבסוף, אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ מתאר מצב שבו לא רק בני המשפחה הקרובים, אלא אפילו המשרתים ושאר יושבי הבית הופכים לאויביו של האדם [אברבנאל, מצודת דוד].
לצד הפירוש הפשטני, קיימת גישה פרשנית אלגורית הרואה בפסוק תיאור עמוק של מערכת היחסים בין האדם, נשמתו וה׳ [אברבנאל]. לפי רובד זה, ה"אב" הוא ה׳, ובני ישראל הם הבנים שמנבלים את אביהם שבשמים ומורדים בו במקום לכבדו. ה"בת" וה"כלה" מסמלות את נשמת האדם, אשר חוטאת וקמה נגד ה"אם" וה"חמות" – שהן התורה המגדלת את הנשמה וכנסת ישראל. המילים אַנְשֵׁי בֵיתוֹ מתפרשות כאן בשני אופנים: או שמדובר באיברי גופו של האדם עצמו, שהופכים לאויבים של ה׳ כשהם משמשים לחטא, או שמדובר בבני שבט יהודה, אשר יושבים במקדש ה׳ בירושלים ונחשבים ל"אנשי ביתו", אך במקום לאהוב ולעבוד אותו – הם מתגלים כאויביו.