כדרכם של נביאי ישראל, החותמים את נבואות התוכחה הקשות בדברי נחמה ותקווה, מסיים הנביא מיכה את ספרו בתפילה לגאולה ולהשגחה אלוהית. מתוך מציאות של גלות ושממון, הוא פונה אל ה' בבקשה שישוב להנהיג את עמו באופן ישיר ובלעדי.
הנביא פותח בבקשה רְעֵה עַמְּךָ בְשִׁבְטֶךָ. הוא ממשיל את ה' לרועה המנהיג את צאנו בעזרת מקל או שרביט, ואת ישראל לצֹאן נַחֲלָתֶךָ – העם שהוא נחלתו הבלעדית של ה' [רד"ק, מצודת דוד, שטיינזלץ]. על גבי רובד זה, מוסיפים חלק מהפרשנים כי הבקשה היא שה' ינהיג את עמו במשענתו שלו ולא באמצעות "שבטיהם" של אויבי ישראל. כלומר, גם אם ה' נאלץ להכות ולהוכיח את העם בגלותו, התפילה היא שהדבר ייעשה כרועה המייסר את צאנו בעדינות ובהשגחה, ולא באמצעות מכות הרסניות של אומות העולם [מלבי"ם, אברבנאל].
העם מתואר כשֹׁכְנִי לְבָדָד. האות יו"ד במילה היא תוספת לשונית, והמשמעות היא פשוט "שוכן" [רד"ק, מצודת ציון]. הפרשנים מסבירים ביטוי זה בשני אופנים המשלימים זה את זה: מצד אחד, ישיבה "לבדד" מסמלת ביטחון מוחלט. בניגוד לאנשים מפוחדים הנאלצים להתקבץ יחד כדי להגן איש על רעהו, העם יוכל לשכון בבטחה גם כשהוא יחידי [רש"י, מצודת דוד]. מצד שני, הביטוי מבטא את ייחודו של עם ישראל, שישכון לבדו בארצו ללא נוכחות של עמים זרים או שיהיה מובדל מפועלי אוון [רד"ק, מלבי"ם].
התפילה ממשיכה בתיאור המרחב: יַעַר בְּתוֹךְ כַּרְמֶל. המילה "כרמל" מתארת אזור מיושב, שופע שדות, כרמים ואילנות [מצודת ציון, אברבנאל, שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזהו תיאור של ביטחון פלאי: העם יוכל לשכון בבטחה אפילו בתוך "יער" – מקום סכנה המלא בחיות רעות – בדיוק כשם שאדם חש בטוח בתוך אזור מיושב ומוגן [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים זאת כבקשה לשינוי מצב: העם השומם והגלמוד כיער, יזכה לשכון בתוך אזור פורה ומיושב [רש"י בשם תרגום יונתן], או שיזכה לצאת מיער הגלות המלא באומות טורפות, אל שפע התבואה של ארץ ישראל [מלבי"ם, אברבנאל].
הפסוק נחתם בבקשה יִרְעוּ בָשָׁן וְגִלְעָד כִּימֵי עוֹלָם. זוהי תפילה לחזרה אל חבלי הארץ הפוריים שמעבר לירדן מזרחה, אזורים הידועים כארץ מרעה טובה ושמנה [אבן עזרא, רד"ק]. החזרה לשם תהיה "כימי עולם", כלומר, כפי שהיה בימי משה רבנו, אז נחלו את האזורים הללו שבטי ראובן, גד וחצי שבט מנשה [מצודת דוד, אברבנאל].