חתימת ספרו של מיכה מהווה תפילה אל ה' לקיים את הבטחותיו ההיסטוריות לעם ישראל, תוך הישענות על זכות האבות ועל מידותיו האלוהיות.
הפרשנים עומדים על ההבחנה המדויקת שעושה הפסוק בין המידות המיוחסות לכל אחד מהאבות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההבטחה הראשונית שניתנה לאברהם לתת לו ולזרעו את הארץ נבעה מתוך חסד אלוהי טהור, שכן לא קדמה לה כל התחייבות. אולם, מרגע שההבטחה ניתנה לאברהם, קיומה עבור נכדו יעקב וזרעו אחריו כבר נחשב לעמידה בדיבור ולשמירה על נאמנות, ולכן היא מוגדרת כמידת האֱמֶת [רד"ק, מלבי"ם].
גישה משלימה רואה במידות אלו יחסי סיבה ותוצאה. האֱמֶת היא קיום ההבטחות הספציפיות שניתנו ליעקב, כדוגמת ההבטחה שה' לא יעזוב אותו ושזרעו יפרוץ ויתרבה. קיום אמת זו מהווה למעשה תשלום וגמול על החֶסֶד של אברהם, אשר חינך את בניו לעשות צדקה ומשפט [רש"י, מצודת דוד]. קשר הדוק זה נלמד גם מכך שהמילה חֶסֶד נכתבה בפסוק ללא אות החיבור וי"ו, כדי ללמד שאמת יעקב היא למעשה התשלום על חסד אברהם [רש"י].
היעדרותו של יצחק מתחילת הפסוק מעוררת שאלה, שכן מוזכרים בו רק אברהם ויעקב. ההסבר לכך הוא שאברהם מוזכר משום שהיה הראשון שהחל לקרוא בשם ה' ולכרות עמו ברית, ואילו יעקב מוזכר משום שהוא אבי האומה הבלעדי שכל בניו נכללים בעם ישראל, בניגוד ליצחק שזרעו כולל עמים נוספים כאדום [אבן עזרא].
עם זאת, יצחק אינו נעדר לחלוטין מהפסוק. המילים אֲשֶׁר־נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ כוללות את כל שלושת האבות יחד, שכן ה' נשבע לכולם [רד"ק]. באופן ספציפי, שבועה זו מִימֵי קֶדֶם מכוונת לזכות עקידת יצחק, שבעקבותיה נשבע ה' לאברהם כי יברך את זרעו [רש"י, מצודת דוד]. בסופו של דבר, הפסוק מבקש שה' ימשיך להעניק את אותה עזרה נאמנה וחסד שהובטחו לאבות בעבר הרחוק גם לבניהם אחריהם, ויקים אותם מעפר הגלות [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].