התהפכות הגורלות הדרמטית בין ישראל לאויביהם עומדת במרכז החזון לעתיד לבוא. הניגוד החריף בין מה שרואה האויב לבין מה שרואים ישראל חושף את הצדק האלוהי שמתגלה לאחר שנות הגלות הארוכות.
כאשר תבוא הגאולה, וְתֵרֶא אֹיַבְתִּי את אחריתי הטובה ואת צדקת ה' הנעשית לי, וכתוצאה מכך וּתְכַסֶּהָ בוּשָׁה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. האויבת תבין אז כי לאורך כל ימי הגלות ה' היה עמי ולא הסתיר את פניו, אלא השגיח על הכל כדי להיטיב לי באחרית הימים [מלבי"ם]. מבחינת מסורת הקריאה, המילה וְתֵרֶא נהגית בהטעמה בסוף המילה, בעוד המילה אֹיַבְתִּי נהגית בהטעמה בתחילתה [רד"ק, מנחת שי].
בושתה של האויבת נובעת מכך שהיא הָאֹמְרָה אֵלַי בזמן הגלות אַיּוֹ, כלומר היכן הוא, יְהֹוָה אֱלֹהָיִךְ [אבן עזרא]. היא לעגה וטענה כי ה' אינו נראה, הסיר את השגחתו ומדוע אינו גואל את ישראל [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
כנגד ראייתה של האויבת, מצהירה כנסת ישראל כי עֵינַי תִּרְאֶינָּה בָּהּ. המילה תִּרְאֶינָּה מנוקדת בדגש נדיר באות נו"ן [רד"ק, מנחת שי]. השימוש בפועל ראייה ולאחריו האות בי"ת מבטא הסתכלות של ביזיון וזלזול [מלבי"ם]. רוב הפרשנים מסבירים כי בעת הגאולה, ישראל יזכו לראות בקלונה של האויבת ובנקמה שחפצו לראות בה. אולם, יש המוסיפים רובד עמוק יותר לפיו ישראל מביטים באויבת בבוז גם כעת, בעודה מצליחה ועושה חיל, מתוך ידיעה ברורה שהצלחתה הזמנית נועדה רק כדי להעצימה לקראת אובדנה [מלבי"ם].
בסופו של דבר, האויבת תִּהְיֶה לְמִרְמָס, כלומר תירמס ותידרס תחת הרגליים [מצודת ציון], ממש כְּטִיט חוּצוֹת שהוא אותו בוץ המושלך בשווקים וברחובות שכל עובר ושב דורך עליו [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].