פסוק זה מציג תמונה קשה של מערכת משפט והנהגה המושחתת מן היסוד, שבה כל בעלי השררה משתפים פעולה כדי לעוות את הדין למען בצע כסף.
הפרשנים מציגים מגוון גישות להבנת פתיחת הפסוק, עַל־הָרַע כַּפַּיִם לְהֵיטִיב. הגישה המרכזית [רד"ק, מצודת דוד ומצודת ציון] מסבירה כי המילה לְהֵיטִיב משמשת כאן בהשאלה במשמעות של חיזוק – בעלי הכוח משתמשים בידיהם כדי לחזק ולבסס את הרע. לעומת זאת, יש המפרשים [אבן עזרא] כי הם עושים מעשים רעים במקום לעשות טוב. כיוון פרשני אחר [מלבי"ם וביאור שטיינזלץ] גורס כי הפסוק מתאר מתן שוחד שנועד "להיטיב" עם האדם הרע ולזכותו בדין. מנגד, מוצגת פרשנות [אברבנאל] לפיה הפסוק מתאר מצב אבסורדי שבו אדם שעשקו אותו בא לבקש צדק ולתקן את העוול שנעשה לו, אך נתקל במערכת עושקת אף יותר. גישה נוספת [רש"י] רואה במילים אלו תוכחה אירונית כלפי העם: האם אתם מצפים שה' ייטיב עמכם בתמורה למעשיכם הרעים?
השחיתות פושה בכל הדרגים: הַשַּׂר שֹׁאֵל וְהַשֹּׁפֵט בַּשִּׁלּוּם. השר דורש שוחד במפורש וללא בושה [מצודת דוד וביאור שטיינזלץ], ויש המציינים [רד"ק] כי הוא עושה זאת עבור המלך שמתבייש לבקש בעצמו. השופט מצידו חורץ גורלות בַּשִּׁלּוּם, כלומר תמורת תשלום וטובות הנאה [רוב הפרשנים], או תוך עסקאות של חילופי טובות בין שופטים המזכים איש את מקורבי רעהו [רש"י].
אל מערכת זו מצטרף וְהַגָּדוֹל, שהוא האדם בעל ההשפעה בחצר המלך, הממונה על אכיפת הדין, ראש הסנהדרין או עורך הדין. הוא דֹּבֵר הַוַּת נַפְשׁוֹ הוּא. המילה הַוַּת מתפרשת בשני אופנים עיקריים. האחד, מלשון רצון – הגדול פוסק בדיוק כפי שעולה על רוחו ורצונו [רש"י]. השני, מלשון שבר והרס – הוא מדבר דברי הרס ואבדון כלפי העשוק [רד"ק ומצודות], או לחלופין, הוא מאיים על הנאשם בעונש הרסני רק כדי לסחוט ממנו שוחד נוסף [מלבי"ם].
בסופו של דבר, כל הגורמים הללו מתאגדים יחד: וַיְעַבְּתוּהָ. מילה זו נגזרת מהמילה עבות, שמשמעותה חבל עבה. הפרשנים מסכימים כי השר, השופט והגדול קולעים יחד קליעה משולשת של חטא. הם משלבים את כוחותיהם כדי לחזק את העוול, לסבך את המציאות, וליצור פסק דין מעוות וחזק כחבל עבה שלא ניתן לנתקו.