הנביא נושא שיר הלל והודיה עמוק לה' על יכולתו הייחודית לסלוח ולגאול. מתוך הכרה כי מצד שורת הדין העם אינו ראוי לגאולה בשל מעשיו, ההבטחה לעתיד נשענת כולה על רחמיו וחסדיו של בורא עולם. לגבי זהות הדובר בפסוק, הדעות חלוקות: יש הסבורים כי אלו דברי הנביא עצמו הפונה לה', בעוד אחרים מפרשים שאלו דבריהם של אומות העולם, או לחלופין, תפילתם של אנשי הגלות המבקשים סליחה [רד"ק, אבן עזרא].
בקריאה מִי אֵל כָּמוֹךָ, מודגשת גדולתו חסרת התקדים של ה'. גדולה זו מתבטאת בסבלנותו העצומה: גם כאשר האדם משתמש בכוח החיים שהעניק לו הבורא כדי לחטוא נגדו, ה' אינו פוסק את חיותו מיד, אלא סובל את העלבון וממשיך לקיים אותו [מלבי"ם, חומת אנך].
הפסוק מבחין בין שני סוגי מחילה: נֹשֵׂא עָוֺן וכן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע. המילה נֹשֵׂא מבטאת סליחה ונשיאת משא, ואילו וְעֹבֵר משמעותה התעלמות [מצודת ציון, מלבי"ם]. הפרשנים מסבירים כי ה' נושא את העוון בכך שהוא סובל אותו וכובש אותו כדי שלא יתרומם, תוך דחיית העונש. לעומת זאת, על הפשע הוא עובר, כלומר מתעלם ממנו לחלוטין, אינו משגיח בו ואינו מעניש, כאילו לא ראה אותו כלל [מצודת דוד, מלבי"ם]. כאשר האדם שב בתשובה, ה' בכבודו ובעצמו רוחץ ומעביר את לכלוך החטא [חומת אנך].
הסליחה מופנית לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ, כינוי לעם ישראל [ביאור שטיינזלץ], ובפרט לאותו דור שישרוד את חבלי הגלות ויישאר בזמן הגאולה העתידית [רד"ק, מצודת דוד]. גישה נוספת דורשת את המילה מלשון שאר וקרבת משפחה, המעידה על הקשר ההדוק והפנימי בין ה' לעמו [חומת אנך].
הפסוק ממשיך וקובע כי ה' לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ. המילה הֶחֱזִיק משמעותה אחיזה [מצודת ציון]. גם כאשר ה' כועס על חטאי העם, הוא אינו אוחז בכעסו לנצח, שכן הוא רואה שהם סבלו די בגלות הארוכה [מצודת דוד, אברבנאל]. הסיבה לכך היא כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא, רצונו הטבעי של ה' הוא להשפיע חסד, ולכן חסדו גובר על החטאים והוא מרחם על עמו אף על פי שאינם מושלמים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד].
גישה מעניינת מסבירה את סליחתו הייחודית של ה' לישראל על בסיס העיקרון של מידה כנגד מידה. מכיוון שעם ישראל מתאפיין במידת הרחמים, ובניו נוהגים למחול זה לזה על פגיעות ולא להחזיק כעס, כך ה' מתנהג עמם לפנים משורת הדין ומוחל להם. השימוש המדויק במילה חָפֵץ מלמד עיקרון חשוב נוסף: גם אדם עני או חולה שאין ביכולתו המעשית לעשות חסד, אך הוא חפץ ורוצה בכך באמת, נחשב הדבר בעיני ה' כאילו עשה חסד בפועל [אדרת אליהו].