לעתיד לבוא, האומות שהצרו לישראל יחוו מפלה מוחלטת והשפלה עמוקה, שתוביל אותם להכרה ברוממותו של ה' ובמעמדו של עמו. הכתוב מדמה את כניעת האומות לזחילה, באומרו כי יְלַחֲכוּ עָפָר כַּנָּחָשׁ. מילים אלו מתארות השתחוויה מוחלטת אפיים ארצה לפני עם ישראל, עד שייראו כאילו הם מלקקים את עפר רגליהם, בדומה לנחש שעפרו הוא לחמו [רד"ק, מצודת דוד, אבן עזרא]. יש המפרשים תיאור זה כמפלה פיזית בשדה הקרב, בה יפלו חללים ויתבוססו בעפר [אברבנאל]. מדרש נוסף רואה בכך סגירת מעגל היסטורית: כשם שהנחש הקדמוני קולל באכילת עפר על שהחטיא את האדם, כך יושפלו האומות על שהרעו לישראל [אברבנאל].
הנביא כופל את התיאור ומוסיף כְּזֹחֲלֵי אֶרֶץ – כינוי לרמשים ותולעים הנגררים וזוחלים על גחונם [רד"ק, מצודת ציון, אבן עזרא]. תוספת זו באה להדגיש את השפלות המוחלטת: בעוד שהנחש מסוגל לעיתים להרים את ראשו, האומות יהיו כרמשים שאינם יכולים להתרומם כלל [מלבי"ם].
כתוצאה מפחד זה, יִרְגְּזוּ מִמִּסְגְּרֹתֵיהֶם, כלומר יחרדו ויזדעזעו ויציבותם תישבר [ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון]. הפרשנים חלוקים לגבי משמעות ה"מסגרות". גישה אחת מסבירה שהאומות יסתגרו בתוך עריהם הבצורות וארמונותיהם, אך גם שם ירעדו מפחד ולא יוכלו לצאת בחופשיות [רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם]. גישה שנייה קושרת זאת לעוולות העבר: האומות יחרדו בגלל בתי הכלא ו"מסגרות" הגלות שבהם כלאו ועינו את ישראל בעבר, מתוך הבנה שכעת הגיעה עת הנקם [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל].
בסופו של דבר, חרדתם לא תהיה רק מאימת המלחמה, אלא מהכרה רוחנית. אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ יִפְחָדוּ – הם ירעדו מגדולתו של ה' מתוך הבנה שאין כוח זולתו [רד"ק, מלבי"ם]. במקביל, וְיִרְאוּ מִמֶּךָּ – היראה תופנה גם כלפי עם ישראל, שכן האומות יבינו שה' נמצא עם עמו [מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל]. יש המבחינים בין סוגי החרדה בפסוק: המילה "יפחדו" נובעת מסכנה עצומה ובלתי ידועה, בעוד שהמילה "ויראו" מתייחסת ליראה מדבר מוחשי וידוע [מלבי"ם].