הנביא עובר מתיאור ציורי לנמשל המציאותי, ומקונן על היעלמותם המוחלטת של אנשי המעלה ועל השתלטותה של שחיתות מוסרית קיצונית.
תחילה הוא קובע כי אָבַד חָסִיד מִן הָאָרֶץ. ה"חסיד" הוא אדם המצטיין בצדקותו ובחסדיו, ועושה לפנים משורת הדין במצוות שבין אדם לה' ובין אדם לחברו. אדם זה, שנדמה לאשכול ענבים מלא וגדוש, נעלם מן העולם [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. המצב חמור עד כדי כך שוְיָשָׁר בָּאָדָם אָיִן, כלומר לא רק שהחסידים נעלמו, אלא שאפילו אדם ישר ופשוט כבר לא ניתן למצוא בקרב בני האדם [רש"י, מצודת דוד]. בעוד שחסידות היא מעלה עליונה, ה"ישר" הוא אדם הנוהג על פי שורת הדין וההגינות במצוות שבין אדם לחברו, אך גם אנשים כאלו אינם בנמצא [מלבי"ם].
בהיעדר אנשים ישרים, החברה מידרדרת לאלימות ואכזריות, וכֻּלָּם לְדָמִים יֶאֱרֹבוּ. בני האדם אורבים זה לזה במטרה לשפוך דם [מצודת דוד, מצודת ציון, מלבי"ם], כאשר לעיתים מדובר בשחיתות ממונית עמוקה שבקצה שלה מובילה לשפיכות דמים [ביאור שטיינזלץ]. הפסוק נחתם בתיאור של ציד אכזרי: אִישׁ אֶת אָחִיהוּ יָצוּדוּ חֵרֶם. המילה חֵרֶם משמעותה רשת או מלכודת [אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון]. הפרשנים מסבירים כי בני האדם צדים את אחיהם כדי להורגם או ללכוד אותם, ממש כפי שצייד פורש את רשתו כדי ללכוד עופות [רד"ק, מלבי"ם].