התגלות כוחו של ה' לעתיד לבוא תעמוד בניגוד מוחלט לכוחם הצבאי של אומות העולם. כאשר הבטחותיו של ה' יתקיימו במלואן [אבן עזרא], המציאות כולה תשתנה ואויבי ישראל יעמדו חסרי אונים.
הפרשנים מסכימים כי כאשר האומות יתאספו לעלות על ירושלים, בדומה למלחמת גוג ומגוג, הן יחזו בנפלאות ה'. בעקבות זאת, יִרְאוּ גוֹיִם וְיֵבֹשׁוּ מִכֹּל גְּבוּרָתָם – העמים יתביישו ויבהלו, שכן יגלו שהכוח הפיזי והצבאי שעליו בטחו כדי להכניע את ישראל הוא הבל וריק, ואינו מועיל כלל מול הניסים האלוהיים. עוצמתם תושמד כהרף עין, והם יבינו שאין בכוח אנושי כדי לגבור על רצון ה' [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
מתוך ההכרה הזו, יָשִׂימוּ יָד עַל פֶּה. פעולה זו מבטאת שתיקה מוחלטת. האומות יוותרו ללא מענה ולא יוכלו עוד להתפאר בעוצמתן [רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. שתיקה זו נובעת מתדהמה עמוקה ומחוסר יכולת שכלית ואנושית לבטא במילים את הפלאים העל טבעיים שמתרחשים לנגד עיניהם [מצודת דוד, מלבי"ם].
התגובה הפיזית והנפשית ממשיכה כאשר אָזְנֵיהֶם תֶּחֱרַשְׁנָה, כלומר העמים יאבדו את חוש השמיעה ויהיו כחירשים [מצודת ציון]. ביחס לסיבת החירשות, עולות מספר גישות בקרב הפרשנים. יש המסבירים כי האומות הרחוקות יוכהו בהלם ובחרדה מעצם השמועה על הצלחת ישראל וחורבן האויבים [רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש המפרשים זאת כתגובה של עוגמת נפש – האומות פשוט לא ירצו לשמוע על שגשוגם של ישראל, ויאטמו את אוזניהם כאילו התחרשו [מצודת דוד]. מנגד, מוצעת זווית שונה ולפיה החירשות מדגישה את המעבר משמיעה לראייה. בניגוד ליציאת מצרים, שבה העמים רק שמעו את השמועה ורעדו, הפעם הניסים יהיו כה מוחשיים, עד שהשמיעה תאבד ממשמעותה והאומות יחוו את פועלו של ה' בראייה ישירה וגלויה בלבד [מלבי"ם].