מיכה, פרק ז׳, פסוק א׳

קריאת צער וכאב בוקעת מגרון הנביא, הזועק אַלְלַי לִי על בדידותו בדור שפל שבו נעלמו החסידים והוא, או המשכילים המעטים שנותרו נאמנים לה', נותרו לבדם. כדי לתאר את היעדר הצדיקים הוא משתמש בדימויים חקלאיים ומשווה את הדור לכרם שעבר זמנו, שבו נותרו רק כְּאׇסְפֵּי קַיִץ, שהן שאריות התאנים הגרועות שבסוף העונה, וכְּעֹלְלֹת בָּצִיר, אותם ענבים בודדים ופגומים הנשארים לאחר הקטיף. במציאות ריקה זו אֵין אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל, כלומר לא ניתן למצוא אדם שלם במעשיו וישר שניתן ללמוד ממנו, כשם שלא נותר ענף מלא בענבים. מתוך כך הוא מכריז כי בִּכּוּרָה אִוְּתָה נַפְשִׁי, ומבטא חשק עז למצוא ולו צדיק אחד שיהיה משובח ועסיסי כתאנה המקדימה להבשיל, או געגוע לימי העבר שבהם חיו חסידים רבים ושלמים.