קרה לכם פעם שהרגשתם שאתם היחידים שמשתדלים לעשות את הדבר הנכון, וכל מי שסביבכם מתנהג אחרת? תחושה כזו בדיוק ממלאת את הלב של הנביא. הוא מרגיש בדידות גדולה וכאב רב, כי הוא חי בתקופה שבה אנשים מתנהגים בצורה לא טובה, והוא נותר כמעט לבדו באמונה שלו בה'. מתוך העצב העמוק הזה הוא משמיע קריאת צער וכאב וצועק אַלְלַי.
כדי להסביר עד כמה המצב עצוב וריק מאנשים טובים, הנביא משתמש בדוגמאות מעולם החקלאות. הוא מדמה את הדור שלו לאָסְפֵּי קַיִץ, כלומר לשאריות של פירות הקיץ, אותן תאנים מעטות וגרועות שנאספות ממש בסוף העונה. הוא גם משתמש בביטוי עֹלְלֹת בָּצִיר, שמתאר את הענבים הבודדים והלא מוצלחים שנשארים על הגפן אחרי שכבר קטפו את כל הענבים הטובים. הנביא בעצם אומר שכמו שלא נשאר פרי טוב וטעים בשדה, כך לא נשארו צדיקים בעם, ואפילו אנשים רגילים ובינוניים כבר קשה למצוא.
מתוך המציאות העצובה הזו, הנביא זועק אֵין אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל. המילה אֶשְׁכּוֹל מתארת ענף המלא בענבים, והיא מסמלת אדם צדיק שופע במעשים טובים שאפשר ללמוד ממנו. הנביא ממשיך ומתאר את הגעגוע שלו במילים בִּכּוּרָה אִוְּתָה נַפְשִׁי. בִּכּוּרָה היא התאנה הכי טובה, עסיסית ומתוקה שמבשילה ראשונה, והמילה אִוְּתָה פירושה חשק ורצון חזק מאוד. הנביא רוצה בכל ליבו למצוא לפחות צדיק אחד שיהיה מיוחד וטוב כמו אותה תאנה משובחת, והוא מתגעגע מאוד לימים של פעם, שבהם היו הרבה אנשים טובים וישרים.