הפסוק מציג את תגובתו הקשה של ה' לחטאי העם, ומתאר את העונש כהמשך ישיר למעשיהם. המילה החליתי נגזרת משורש חולי, והמילה הכותך משמעותה הכאה [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי ה' מנחית על העם מכות חזקות, אנושות ומעוררות חולי [רש"י, מצודת דוד].
גישה מרכזית בקרב הפרשנים רואה בעונש זה עיקרון של מידה כנגד מידה: הפסוק פונה אל עשירי העיר, וכשם שהם עשו חמס, עשקו דלים ו"החלו" את לבם של העניים והאביונים, כך ה' מכה אותם במכה קשה ומעוררת חולי [רד"ק, אבן עזרא, אברבנאל]. מנגד, יש המזהים כאן תהליך מתמשך של תוכחה. ה' התמיד להכות את העם כדי שישובו מדרכם, אך מכיוון שהמכות לא הועילו, העונש מחריף [מלבי"ם]. פירוש ייחודי ונוסף מציע כי ה' כביכול מעיד על עצמו שהוא נעשה "חולה" וסובל מכך שעליו להכות את העם פעם אחר פעם [ביאור שטיינזלץ].
חלקו השני של הפסוק מתמקד במילה השמם, הנגזרת מלשון שממון [מצודת ציון]. רוב הפרשנים מסבירים כי בעקבות החטאים, ולאחר שהמכות הראשונות לא הועילו, ה' יביא על העם חורבן ושממה מוחלטת [רש"י, מלבי"ם, אברבנאל]. פירוש נוסף מציע שהמילה מבטאת תמיהה ופליאה: המכה תהיה כה קשה וחריגה, עד שה' יגרום לבני האדם להשתומם ולהתפלא על גודל העונש [רד"ק]. באותו הקשר, יש המפרשים שה' עצמו כביכול משתומם, נדהם וסובל בגלל חטאי העם [ביאור שטיינזלץ].