השגת טהרה רוחנית או הצדקה בדין אינה אפשרית כאשר האדם מחזיק ברשותו כלים של שחיתות כלכלית. הנביא ממחיש זאת באמצעות תיאור כלי המשקל והמידה ששימשו למסחר בתקופה העתיקה.
המילה הַאֶזְכֶּה מבטאת תמיהה האם ניתן למצוא זכות, רווח או הצדקה במשפט. כל זאת כאשר משתמשים בְּמֹאזְנֵי רֶשַׁע, כלומר כפות מאזניים שנועדו לרמאות, וּבְכִיס שהוא השק או האמתחת שבהם שומרים אַבְנֵי מִרְמָה. אבנים אלו שימשו כמשקולות מזויפות, כפי שהתורה אוסרת להחזיק משקולת אחת גדולה שבה הקונה משתמש כדי לקבל יותר סחורה, ומשקולת אחרת קטנה שבה המוכר משתמש כדי לתת פחות.
קיימות גישות שונות בשאלה מפי מי נאמרים דברים אלו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזהו תיאור של חשבון הנפש שהיה ראוי לחוטא לעשות. האדם שטרם שב מדרכו הרעה צריך להשיב אל לבו ולשאול כיצד יוכל להצטדק בדין כאשר העוון עדיין שמור אצלו וכלי הגזל נמצאים תחת ידו. יש מי שמוסיף נדבך פסיכולוגי לחשבון נפש זה ומסביר כי האדם עלול לנסות להצדיק את השימוש במשקולת מזויפת בטענה שהצד השני בעסקה מרמה גם הוא. על כך באה התשובה שאין שום זכות והצדקה ברמאות נגדית, שכן ה' מתעב כל סוג של מרמה בכל מצב [מלבי"ם].
לעומת גישה זו, ישנה דעה החולקת וסוברת כי הפסוק אינו מתאר את מחשבות החוטא אלא אלו דברי הנביא עצמו. לפי פירוש זה, הנביא מכריז שאפילו האדם השלם ביותר בעולם, ואף נביא ה', לא יוכל לזכות בדין אם יימצאו ברשותו מאזני רשע ואבני מרמה. השחיתות הכלכלית היא עוון חמור כל כך, עד שהיא משחיתה ומבטלת את כל שאר המעלות והשלמויות של האדם [אברבנאל].