הנביא מציג עימות נוקב ורגשי בין ה' לעם ישראל, במעין סצנה משפטית. במקום להופיע בכעס, ה' פונה אל העם בשאלה רטורית כואבת, ומזמין אותם לשטוח את טענותיהם ולהסביר מדוע התרחקו ממנו וסירבו לשמוע בקולו.
בפנייתו מֶה עָשִׂיתִי לְךָ, נחלקו הפרשנים האם מדובר על הטוב או על הרע. קבוצת פרשנים אחת מסבירה כי ה' מבקש מהעם להתבונן ולהיזכר בשפע הטוב והחסד שעשה עמם, כאשר המילה מֶה מבטאת ריבוי עצום של טובה [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, מלבי"ם]. מנגד, פרשנים אחרים מבארים זאת כשאלה רטורית: איזה עוול, רעה או חוסר צדק עשיתי לכם שבעטיים עזבתם אותי? [רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. גישה נוספת גורסת כי גם כאשר ה' מביא עונש על העם, העונש אינו משקף אפילו אחד מני רבבה מחומרת החטאים שלהם, כך שאין להם על מה להלין [צוארי שלל, חומת אנך].
בהמשך שואל ה': וּמָה הֶלְאֵתִיךָ. משמעות המילה היא יגיעה, עייפות והכבדה [מצודת ציון, מצודת דוד]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שה' שואל אילו מצוות קשות או עול כבד הוא הטיל על העם, שגרמו להם להתעייף מעבודתו. על אף שה' העניק להם טובות רבות והיה ראוי שיעבדו אותו בתמורה, הוא לא הפך את העבודה לקשה או למייגעת [מלבי"ם]. הדבר מומחש באמצעות משל: בעוד שמלך בשר ודם דורש מנתיניו לעמוד באימה ובראש גלוי בעת קריאת פקודותיו, ה' מאפשר לקרוא את קריאת שמע בישיבה, ללא טרחה או פחד מיותר [צאינה וראינה].
פירוש נוסף קושר את המילה הֶלְאֵתִיךָ למעמד הר סיני. העם עלול לחשוב שה' הכביד עליהם בכך שכפה עליהם את קבלת התורה. על כך משיב ה' שאין כאן אונס או הכבדה, אלא הכל נועד לטובתם. עצם היציאה הפלאית ממצרים מבית עבדים ששום אדם לא הצליח לברוח ממנו בעבר, התאפשרה רק על מנת שיקבלו את התורה, תוך שה' דואג לכל מחסורם במדבר בזכות משה, אהרן ומרים, ומעלה את הנשמות והניצוצות הקדושים שהיו שקועים בטומאת מצרים [נחל שורק, צוארי שלל, חומת אנך].
לסיום, ה' קורא לעם: עֲנֵה בִי. כלומר, העידו נגדי [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. ה' מציב בפניהם אתגר פתוח: אם אכן גרמתי לכם רעה או הכבדתי עליכם את העול, דברו והעידו על כך בגלוי.