כאשר ה' מגיב לביקורת שהטיחו מרים ואהרן במשה, תגובתו חריגה באופייה ונועדה להמחיש את ההבדל המהותי בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים.
המילה פִּתְאֹם זוכה לתשומת לב רבה בקרב המפרשים. מבחינה לשונית, המילה נגזרת מהשורש "פתי", ומבטאת דבר בלתי צפוי שלא עלה על הלב, או לחלופין מציינת מהירות והתרחשות מיידית ותכופה [רמב"ן, אבן עזרא, הטור הארוך, מיני תרגומא].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההתגלות הפתאומית נועדה להעביר מסר מעשי ונוקב לאהרן ולמרים. ה' נגלה אליהם בהפתעה גמורה בעודם במצב של טומאת קרי (טמאים בדרך ארץ). בשל ההתגלות המפתיעה, הם נאלצו לצעוק בבהלה למים כדי להיטהר. חוויה זו הוכיחה להם באופן מוחשי מדוע צדק משה כאשר פרש מאשתו: מכיוון שה' מדבר עמו בתדירות וללא כל הכנה מוקדמת, עליו להיות טהור ומוכן לנבואה בכל רגע נתון [רש"י, רבינו בחיי, אור החיים, שפתי כהן, אלשיך, צאינה וראינה]. בהקשר זה, המילה פִּתְאֹם מתייחסת רק לאהרן ולמרים שהופתעו, שכן משה רבנו היה תמיד מוכן ומזומן לנבואה [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר].
גישה נוספת מסבירה כי המיידיות נועדה להגן על כבודו של משה. ה' התערב מיד, בעוד מילות הגנאי בפיהם, כדי שלא יחשדו שמשה שמע את דבריהם והתלונן עליהם בפני ה'. התגובה המהירה מוכיחה שה' הוא שקינא לכבודו של משה מעצמו [רשב"ם, צרור המור, דעת זקנים, בכור שור, חזקוני]. כמו כן, מאחר שדיבור בגנותו של נביא נחשב כחילול ה', ה' קטע אותם מיד כדי למנוע מהם לחזור בתשובה, שכן חילול ה' הוא עוון חמור שדורש פירעון מיידי [רבינו בחיי, שפתי כהן]. דעה נוספת גורסת כי ההופעה הפתאומית נועדה פשוט להפחיד ולהבהיל אותם על מעשיהם [העמק דבר].
לגבי הקריאה המשותפת אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־מִרְיָם, הפרשנים מציינים כי שלושתם נקראו יחד בדיבור אחד – נס שהוא מעבר ליכולתו של הפה האנושי לומר או של האוזן לשמוע [רש"י, מזרחי, שפתי כהן, גור אריה]. מנגד, יש הסבורים כי הדיבור הופנה לכל אחד בנפרד, או שה' דיבר אל משה והוא העביר את הקריאה לאחיו [רלב"ג].
אף על פי שמשה לא חטא ולא היה עמהם באותו רגע, ה' כלל אותו בקריאה ממספר סיבות. ראשית, ה' רצה שמשה יהיה נוכח ויראה כיצד הוא תובע את עלבונו, וכדי שיהיה זמין לסלוח להם ולהתפלל בעבורם מיד לאחר מכן [רמב"ן, ספורנו, הטור הארוך, אור החיים, ביאור יש"ר]. שנית, מכיוון שההתגלות התרחשה בהקיץ וללא הכנה, אהרן ומרים לא היו מסוגלים לעמוד בעוצמת הנבואה הזו בכוחות עצמם. רק בזכות הכללתו של משה עמהם, ששימש כמעין צינור רוחני, הם יכלו לספוג את הדיבור האלוהי [מלבי"ם, העמק דבר, אלשיך].
הציווי צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם נועד להוציא אותם מאוהליהם ולהביאם אל אוהל מועד, כמעין זימון של בעלי דין לבית משפט כדי לברר עם מי הצדק [אבן עזרא, בכור שור]. מעבר לכך, פעולת היציאה המשותפת נועדה להמחיש את הפער ביניהם. אהרן ומרים טענו להשוואת מעמדם למעמד משה, ולכן ה' ציווה עליהם לצאת יחד כדי להראות להם שאמנם הם נקראים יחד, אך מיד לאחר מכן ה' יפריד ביניהם (כפי שמתואר בפסוק הבא) ויוכיח להם שהם אינם ראויים לעמוד עמו באותה מדרגה נבואית [תולדות יצחק, שפתי כהן].