רגע דרמטי ונוגע ללב מתרחש כאשר אהרן, הכהן הגדול והאח הבוגר, ניצב חסר אונים מול משה אחיו הצעיר. לאחר התגלות ה' וענישת מרים בצרעת, מערכת היחסים בין האחים משתנה לחלוטין, ואהרן פונה למשה בתחינה אישית עמוקה כדי להציל את אחותם.
בפנייתו בִּי אֲדֹנִי, אהרן זונח את תחושת השוויון ואת קשרי האחווה ששררו ביניהם עד כה. לנוכח תגובת ה', הוא מקבל על עצמו הכנעה גמורה ומכיר בעליונותו המוחלטת של משה [ביאור שטיינזלץ, ביאור יש"ר]. אהרן לוקח על עצמו את האחריות למאורע, ומכה על חטא על כך שלא מחה במרים בשעת מעשה [שפתי כהן]. הסיבה שאהרן נזקק לבקש ממשה להתפלל ולא התפלל בעצמו, היא משום שבאותה שעה אהרן עצמו היה נזוף מלפני ה' [ברכת אשר על התורה]. בנוסף, אהרן מצא את עצמו במבוי סתום הלכתי: כקרוב משפחה, הוא היה פסול מלראות את נגעי אחותו ולטהר אותה [העמק דבר]. מעבר לכך, פנייתו למשה מלמדת יסוד חשוב – מי שפגע בחברו חייב קודם כל לבקש סליחה מהנפגע עצמו, ורק לאחר מכן לבקש רחמים מה' [בכור שור].
בבקשתו אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת, אהרן מתחנן שהמעשה לא ייחשב להם לעוון. המילה תָשֵׁת מורה על קביעות, ואהרן מבקש שהחטא לא ייתפס כפגם מהותי ומזיד, אלא כטעות חולפת [מלבי"ם], ושהוא יימחק כליל מן הזיכרון כאילו לא היה [שפתי כהן]. ייתכן גם שאהרן מבקש שהחטא לא יישאר טבוע בהם פיזית באמצעות נגע הצרעת [רש"ר הירש].
הפרשנים מציגים זוויות שונות להבנת מהות הבקשה הזו. גישה אחת מסבירה שאהרן הניח כי משה הקפיד ונפגע מדבריהם, ולכן ביקש את מחילתו מתוך מחשבה שאם החכם ימחל על כבודו – יסור הנגע. אולם לאמיתו של דבר, משה העניו כלל לא נפגע. העונש הגיע ישירות מה' משום שדינו של משה הוא כדין מלך שאינו יכול למחול על כבודו, או משום שה' כעס על עצם החשד שהוטל במשה [אור החיים]. גישה שונה מציגה את דברי אהרן כבקשת רחמים והתחשבות בנסיבות: הוא טוען שהם לא חטאו בזדון אלא נאנסו על ידי "רוח שטות" שנכנסה בהם, ומבקש ממשה להתחשב בתקופה הקשה שעוברת על העם, וכן בטבעה של מרים כאשה, שלפי טענתו מצדיק ענישה קלה יותר [צרור המור]. מבחינה משפטית, אהרן מתחנן שמשה ידין אותם כשוגגים שטעו לחשוב שהם דוברי אמת. אם מעשיהם ייחשבו רק כדיבור לשון הרע בשגגה, די יהיה בייסורי הצרעת עצמם כדי לכפר; אך אם ייחשבו כמוציאי שם רע בזדון, תידרש מרים לעבור את תהליך ההסגרה המלא והמבזה [העמק דבר].
בסיום דבריו, אהרן מפרט את ההכרה בחטא: אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ. המילה נוֹאַלְנוּ מבטאת אווילות, טיפשות וסכלות [רש"י, תורה תמימה, אבן עזרא]. הפרשנים מציגים מספר דרכים להבנת הכפילות בין "נואלנו" ל"חטאנו":
יש המפרשים כי החלוקה היא כלפי מי כוון החטא: האיוולת הייתה הפגיעה במשה, ואילו החטא היה הפגיעה בה' [רבנו בחיי].
אחרים מסבירים שהחלוקה היא לפי סוג האמירה: האיוולת הגדולה הייתה המחשבה השגויה והטיפשית שהם שווים למשה בדרגת נבואתם, ואילו החטא בפועל היה עצם הדיבור והביקורת שהעבירו עליו [אור החיים, שפתי כהן, נחל קדומים].
גישה נוספת מחלקת את האשמה בין האחים: "נואלנו" מתייחס לאהרן עצמו, שכל חטאו היה איוולת של חוסר הבנה וספק בכך ששתק ולא מחה, בעוד "חטאנו" מתייחס למרים, שהיא זו שחטאה בפועל בדיבור, גם אם עשתה זאת בשוגג [מלבי"ם].