במדבר, פרק י״ב, פסוק י״א

אהרן פונה אל משה בהכנעה גמורה ומכנה אותו בִּי אֲדֹנִי, מתוך הכרה בעליונותו והבנה שעליו לבקש סליחה תחילה ממי שנפגע. הוא מתחנן אַל־נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת, ומבקש שהעוון לא יוטבע בהם כפגם קבוע בנפש ובגוף, ושלא יידונו כמי שהוציאו שם רע בזדון. אהרן מתוודה בשם שניהם ומסביר כי מעשיהם נבעו מרוח שטות רגעית, ולכן הוא מחלק את המעשה לדבר אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ, כלומר איוולת ומחשבה שגויה, וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ, שהוא עצם הדיבור הפוגעני בפועל. בבקשתו הוא לוקח אחריות על שתיקתו בשעת מעשה, ומקווה שאם משה ימחל על כבודו, יוסר עונש הצרעת שהטיל עליהם ה'.