במדבר, פרק י״ב, פסוק י״ב

אהרן מתחנן בפני משה שיתפלל על מרים ומבקש שאַל־נָא תְהִי מצורעת הנחשבת כַּמֵּת, בשל טומאתה החמורה ובשרה הנרקב, ויש המפרשים זאת כאזהרה למשה שלא יעמוד מנגד באפס מעשה. הוא מדמה את מצבה לוולד מת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ, כדי להמחיש את הטרגדיה שבהרחקתה מהעם רגע לפני הכניסה לארץ. הכתוב אומנם שינה את הלשון מפאת כבוד ההורים, אך למעשה אהרן מזכיר למשה שמרים יצאה מאותו רחם שלהם, ולכן פגיעה בה שקולה להשחתת חצי מבשרו של משה עצמו. תחינה זו נובעת גם ממצוקה הלכתית, שכן אהרן פסול מלדון את נגעי קרוביו, ובהיעדר כהן אחר רק ה' יכול לטהרה. למרות הייאוש, מכיוון שהצרעת באה כעונש אלוהי ולא כפגם מולד, נותר פתח של תקווה לרפואה באמצעות תפילה.