טענתם של מרים ואהרן כלפי משה מציפה שאלות עמוקות על מהות הנבואה, היררכיה רוחנית והיחס בין שליחות אלוהית לחיי אישות. האחים מתקשים להבין את החלטתו של משה לפרוש מאשתו, וקוראים תיגר על מעמדו הייחודי.
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהאחים טענו לשוויון נבואי. הם תמהו מדוע משה נוהג בפרישות, שהרי גם הם נביאי ה׳ ואינם מנועים מדרך ארץ ומחיי משפחה תקינים, וממילא אין למשה יתרון המצדיק התנהגות כזו [רש"י, אבן עזרא, ביאור יש"ר]. טעותם נבעה מכך שהשוו את נבואתו של משה לנבואת שאר הנביאים [שפתי כהן]. גם אם הכירו בכך שנבואתו גדולה משלהם, הם סברו שמעלה זו אינה נובעת מזכותו וקדושתו האישית של משה, אלא מזכותם של כלל ישראל [העמק דבר]. בביקורתם על משה, הם למעשה הטילו דופי בעקיפין גם באבות האומה, שזכו לדיבור אלוהי אך לא פרשו מנשותיהם [אור החיים].
הפרשנים חלוקים בהבנת כפל הלשון הֲרַק אַךְ. גישה אחת רואה בכך דרך צחות וכפל מבנה פיוטי המקובל במקרא לשם הדגשה [אבן עזרא, רבנו בחיי, בכור שור]. לעומת זאת, פרשנים אחרים דורשים את המילים כמיעוטים המצביעים על חסרונות מסוימים בנבואת משה לעומת נבואתם. כך למשל, משה החל להתנבא רק בגיל שמונים וביום נבואתו הראשון לקה בצרעת, בעוד שהם התנבאו כבר בילדותם [אור החיים]. יתרה מכך, נטען כי מרים ואהרן קדמו למשה בנבואה – מרים התנבאה עוד בטרם נולד משה כי אמה תלד מושיע לישראל, ואהרן התנבא כבר במצרים [חזקוני, ברכת אשר]. חיזוק נוסף לטענתם מצאו בכך שהיו פעמים שהדיבור האלוהי לא התייחד למשה לבדו, אלא הופנה אליו ואל אהרן יחד [משכיל לדוד, שפתי חכמים].
המילה בָּנוּ מתפרשת על ידי חלק מהמפרשים כ"על ידינו", כלומר שה׳ דיבר לישראל דרכם [רשב"ם, ביאור יש"ר]. מנגד, יש המפרשים את המילה כפשוטה, בתוכנו ממש, שכן גוף הנביא משמש ככלי קיבול לרוח הקודש [רבנו בחיי].
מניעיהם של האחים מוסברים בכמה אופנים. מרים מוזכרת ראשונה משום שהיא זו שפתחה בדברים, שכן טבען של נשים להיות דברניות [פענח רזא]. מעבר לשאלת הנבואה, הם חשדו שמשה פרש מאשתו מתוך גאווה על כך שה׳ מדבר עמו, ולכן מאס באשתו [פענח רזא, הדר זקנים].
סיום הפסוק, וַיִּשְׁמַע ה', מדגיש את אופי האירוע ואת תגובת ההשגחה. רוב הפרשנים מסכימים כי השיחה התנהלה בסתר ואיש לא שמע אותה מלבד ה׳ [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, קיצור בעל הטורים]. עם זאת, יש הסבורים כי הדברים נאמרו בפניו של משה עצמו, אך מתוך ענוותנותו העצומה הוא כבש את עלבונו, שתק, התעלם, ולא התלונן לפני ה׳ כדרך הנעלבים [רבנו בחיי, שפתי כהן, אור החיים]. דווקא משום שמשה מחל על כבודו, שמע ה׳ את הדברים כדי להשיב ולתבוע את עלבונו של נביאו [ספורנו, חזקוני, העמק דבר, בכור שור], שכן ה׳ הבין שהתלונה על משה היא בעצם תלונה כלפי שמיים [קונטרס חיבה יתירה].