התגלות ה' אל מרים ואהרן נועדה להעמיד אותם על טעותם, לאחר שהשוו את מדרגת נבואתם לזו של משה. בדברים חדים וברורים, הקב"ה משרטט את קווי המתאר של הנבואה הרגילה, ומגדיר את הפער העצום בינה לבין נבואתו הייחודית של משה.
תחילת הדיבור, שמעו נא, מתפרשת בשני כיוונים עיקריים. גישה אחת מפרשת את המילה כבקשה ופיוס. למרות שה' כעס עליהם, הוא פתח את דבריו בנחת כדי שיקשיבו לו, ומכאן נלמד קל וחומר לבני אדם שעליהם לדבר בנחת [רש"י, שפתי חכמים, מזרחי, גור אריה]. גישה שנייה מפרשת את המילה במשמעות של זמן, כלומר "עתה". ה' הכריח אותם לשמוע את דברי התוכחה באותו הרגע ממש, אף על פי שהיו טמאי קרי והיו אמורים להמתין עד הערב כדי להיטהר ולהיות ראויים לדיבור אלוהי. חריגה זו נעשתה כהוראת שעה מתוך אהבת ה' למשה, כדי לא לעכב את ההגנה על כבודו [אור החיים, אבן עזרא, ביאור יש"ר].
המשך המשפט, אם יהיה נביאכם ה', מעורר קושי תחבירי, שכן לא ייתכן שהנביא הוא ה'. רוב הפרשנים פותרים זאת על ידי חלוקת המשפט: "אם יהיו לכם נביאים, אני ה' במראה אליו אתודע" [רש"י, רמב"ן, הטור הארוך]. מנגד, יש המפרשים את הצירוף כ"נביא ה'" או "נביא מן ה'". כלומר, גם אם יקום מכם נביא אמת הפועל בשם ה', מדרגתו תהיה מוגבלת [רמב"ן, רבנו בחיי, שד"ל, הכתב והקבלה]. מטרת ההכרזה היא להשיב ישירות לטענתם "הלא גם בנו דיבר"; ה' מבהיר להם שגם אם הם נביאים חשובים, נבואתם שונה לחלוטין מזו של משה [ספורנו, בכור שור, דעת זקנים].
ההבדל המהותי הראשון בין סוגי הנבואה טמון באופן ההשגה, כפי שמתבטא במילה במראה. הפרשנים מדגישים כי המילה מנוקדת בקמץ תחת האות אל"ף (לשון נקבה), בניגוד למילה "מַרְאֶה" בסגול (לשון זכר) שנאמרת בהמשך לגבי משה. שינוי זה מסמל ראייה עקיפה, כדימוי לאדם המביט באספקלריא שאינה מאירה, כלומר מראה שאינה שקופה אלא מחזירה השתקפות. שאר הנביאים רואים סמלים, משלים וחידות המחייבים פענוח, בעוד משה רואה את הדברים כהווייתם, מבעד לאספקלריא מאירה וברורה [ספורנו, רבנו בחיי, הכתב והקבלה, מלבי"ם, בכור שור].
הפועל אליו אתודע נבחר בקפידה. הכתוב לא אמר "אראה", כדי ללמד שה' אינו מתגלה לנביאים רגילים בשמו הגדול ובעצמותו המלאה, אלא רק מתוודע אליהם דרך מראות, השתקפויות ולבושים נמוכים יותר, כדוגמת ההתגלות בשם "שדי" לאבות [רמב"ן, רקנאטי, רבנו בחיי]. מעבר לכך, המילה רומזת לחוסר השליטה של הנביא הרגיל: ה' הוא זה שבוחר מתי להתוודע אליו, ואין הנביא יכול לזמן את הנבואה כרצונו, בניגוד למשה שהיה יכול לפנות לה' ולשמוע את דברו בכל עת [אור החיים].
ההבדל השני נוגע למצבו הפיזי והתודעתי של הנביא בעת ההתגלות, המתואר במילים בחלום אדבר בו. נביאים רגילים אינם מסוגלים להכיל את עוצמת הדיבור האלוהי כשהם בהקיץ ובדעה צלולה. בעת הנבואה, חושיהם מתבטלים, דעתם מתבלבלת, והם נופלים לתרדמה או למצב דמוי חלום [אור החיים, ביאור יש"ר, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. החלום הנבואי מגיע כחידה שדורשת פתרון, ולעיתים אף מועבר על ידי מלאך המשפיע על דמיונו של הנביא [בכור שור, תורה תמימה]. יתרה מזאת, הדיבור מתבצע "בו", בתוך מחשבתו הפנימית של הנביא, ולא כדיבור חיצוני וישיר של פה אל פה כפי שזכה לו משה [אור החיים, אם למקרא].