במדבר, פרק י״ב, פסוק ו׳

ה' מבהיר לאהרן ולמרים את ההבדל התהומי בין מעמדו הנבואי של משה לשאר הנביאים, ופותח בפנייה שִׁמְעוּ־נָא דְבָרָי המבטאת דרישה להקשבה מיידית למרות טומאתם, או בקשה פייסנית שנועדה ללמד דיבור בנחת גם בשעת כעס. הוא מסביר כי אִם־יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְהֹוָה, כלומר גם אם מדובר בנביא במדרגה עליונה, נבואתו עדיין מוגבלת ותלויה לחלוטין ברצון ה'. התגלות זו נעשית בעקיפין, שכן בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע דרך משלים וחידות הדורשים פענוח ונראים כהשתקפות במראה אטומה. יתרה מכך, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר־בּוֹ מצביע על כך שהנביא הרגיל חווה חרדה וביטול חושים בעת קבלת המסר, בניגוד למשה הנשאר ער ובשליטה מלאה. הבדל זה מסביר מדוע נדרש משה לפרוש מאשתו, שכן בניגוד לנביאים אחרים המקבלים מסר בזמנים קצובים, עליו להיות טהור ומוכן תמיד לדיבור אלוהי בהקיץ.