קרה לכם פעם שאמרתם מילה לא במקום לאח או לאחות, ומיד אחר כך הלב שלכם התמלא בחרטה ורק רציתם לתקן את מה שנהרס? זה בדיוק המצב שבו נמצא אהרן. אחרי שמרים נענשת וחולה, אהרן מרגיש חסר אונים ופונה אל משה, אחיו הצעיר. הפעם הוא כבר לא מדבר אליו כמו אל אח רגיל. הוא פונה אליו במילים בִּי אֲדֹנִי, שזה כמו להגיד "בבקשה, אדון שלי". אהרן מבין כעת שמשה נמצא בדרגה גבוהה מאוד, והוא מדבר אליו מתוך כבוד גדול והכנעה.
אהרן מלמד אותנו כאן כלל חשוב מאוד לחיים: אם פגענו בחבר, אנחנו חייבים קודם כל לבקש סליחה מהחבר עצמו, ורק אחר כך לבקש סליחה מה׳. בנוסף, אהרן ידע שבאותו רגע הוא לא יכול להתפלל בעצמו, כי ה׳ כעס גם עליו על כך שלא עצר את מרים כשהיא דיברה. לכן הוא מתחנן למשה: אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת. המילה תָשֵׁת קשורה למשהו קבוע. אהרן מבקש שהחטא הזה לא יישאר דבוק אליהם לתמיד, אלא שייחשב רק לטעות חולפת שתימחק לגמרי מהזיכרון.
בסוף דבריו, אהרן לוקח אחריות מלאה ומודה בטעות במילים אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ. המילה נוֹאַלְנוּ פירושה שעשינו מעשה של טיפשות. איזו טיפשות? המחשבה השגויה שהם שווים למשה. והחטא עצמו היה הדיבור הלא טוב שהם דיברו עליו. מתוך אהבה גדולה לאחותו ומתוך חרטה אמיתית, אהרן מבקש ממשה שיסלח להם ויציל אותה.