שתיקת הבעל למשמע נדרי אשתו אינה רק היעדר תגובה, אלא פעולה משפטית בעלת תוקף מכריע. כאשר הבעל שומע את הנדר ובוחר שלא למחות, שתיקתו נחשבת להסכמה מלאה ולקבלת המצב [ספורנו].
הפרשנים מדייקים בכפל הלשון וְאִם הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ, ומסבירים כי הכתוב מתייחס למצב פסיכולוגי מורכב שבו הבעל שותק על מנת לצער את אשתו. כלומר, הוא אינו שותק מתוך כוונה שלמה לקיים את הנדר, אלא כדי להשאיר אותה בחוסר ודאות ולגרום לה לחשוב שלא אכפת לו מעינוי נפשה. למרות כוונתו המקורית, אם חלף הזמן המותר להפרה, הנדר חל [תורה תמימה, רש"ר הירש, מלבי"ם]. לעומת זאת, אם שתק מתוך כוונה מפורשת לקיים את הנדר, הוא חל באופן מיידי ואינו יכול להפרו עוד באותו היום [רש"ר הירש].
סוגיה מרכזית בפסוק היא הגדרת מסגרת הזמן להפרת הנדר, הנלמדת מהצירוף מִיּוֹם אֶל יוֹם מול המילים בְּיוֹם שָׁמְעוֹ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהזמן המוקצב להפרה אינו עומד על עשרים וארבע שעות מלאות (מעת לעת), אלא פוקע עם שקיעת החמה וצאת הכוכבים של אותו היום [רש"י, שפתי חכמים]. לפיכך, אם הבעל שמע את הנדר במהלך היום, נותר לו זמן להפרו רק עד רדת החשיכה. הביטוי מִיּוֹם אֶל יוֹם בא ללמד שאם הבעל שמע את הנדר בלילה, זכות ההפרה נמשכת לאורך כל הלילה וכל היום שלמחרת, עד שקיעת החמה [רבנו בחיי, בכור שור, תורה תמימה, גור אריה]. מנגד, יש המציינים כי על פי פשט הכתובים, המילים "מיום אל יום" אכן מצביעות על פרק זמן של עשרים וארבע שעות שלמות, דעה שאף מופיעה בקרב חלק מחכמי התלמוד [שד"ל, מזרחי, יריעות שלמה, הדר זקנים].
כתוצאה משתיקת הבעל עד תום הזמן המותר, הכתוב קובע כי הוא הֵקִים אֹתָם – הנדרים, או איסורי הנדר, מקבלים תוקף קבוע ואינם ניתנים עוד לביטול [חזקוני, ביאור שטיינזלץ]. השימוש בלשון עבר מלמד שמעצם העובדה שהחריש ביום שמעו, הרי הוא כבר קיים אותם למפרע [אבן עזרא], אם כי יש שהעירו בפליאה על כך שתרגום אונקלוס בחר לתרגם פועל זה דווקא בלשון עתיד [נתינה לגר].
לשתיקה זו עלולות להיות השלכות מוסריות כבדות משקל. במקרה שהבעל שתק ביום שמעו, אך לאחר זמן אמר לאשתו שהפר לה את הנדר והיא עברה עליו בשוגג, היא פטורה לחלוטין מעונש. הבעל, שהטעה אותה וגרם לה לתקלה, נושא בעוון במקומה, שכן הגורם מכשול לחברו נכנס תחתיו לשאת בכל עונשיו [רבנו בחיי]. מתן ההיתר להפרת נדרים חל גם בשבת, בניגוד להתרת נדרים על ידי חכם, משום שזמן ההפרה קצוב לאותו היום בלבד ואם לא יפר מיד, יאבד את זכותו [רבנו בחיי].