במדבר, פרק ל׳, פסוק ו׳

פסוק זה עוסק בסמכותו של אב לבטל את נדריה של בתו הנערה, כל עוד היא חיה תחת חסותו בביתו, ובמשמעויות הרוחניות של ביטול זה עבור הבת.

בנוגע למונח הֵנִיא, משמעותו המילולית היא מניעה, הסרה או שבירה [אבן עזרא, הכתב והקבלה]. עם זאת, הפרשנים מסכימים כי בהקשר זה אין הכוונה רק למניעה פיזית של הבת מקיום הנדר או לגערה בה, אלא לביטול משפטי ופורמלי של הנדר (הפרה). התורה משתמשת בלשון זו כדי ללמד שהאב מסיר את חלות האיסור מעל בתו, אך כדי שהביטול יחול עליו להוציא בשפתיו אמירה מפורשת של הפרה [רש"י, מזרחי, מלבי"ם].

תוקף ההפרה מוגבל בזמן, ועליו להתבצע דוקא בְּיוֹם שָׁמְעוֹ, כלומר באותו פרק זמן של מעת לעת שבו נודע לאב על הנדר, ואין הוא יכול להתחרט ולהפר את הנדר בימים שלאחר מכן [אבן עזרא, רלב"ג].

הביטוי כָּל נְדָרֶיהָ חושף הבדל מהותי בין סמכות האב לסמכות הבעל. רוב הפרשנים מציינים כי האב רשאי להפר את כל סוגי הנדרים של בתו. זאת בניגוד לבעל, שרשאי להפר רק נדרים שיש בהם "עינוי נפש" או שפוגעים ביחסים שביניהם. הסיבה לסמכות הרחבה של האב היא שהבת היא חלק ממשק הבית שלו, וכל נדר שלה עשוי להשפיע על רכוש המשפחה או לפגוע בכבודו של האב [העמק דבר, בכור שור, פירושן של נשים].

שאלה מרכזית שעולה מן הפסוק היא סביב המילים וַה' יִסְלַח לָהּ: אם האב ביטל את הנדר והוא אינו תקף עוד, על מה בדיוק הבת זקוקה לסליחה?
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מדבר על מצב שבו האב אכן הפר את הנדר, אך הבת לא ידעה על כך. מתוך מחשבה שנדרה עדיין שריר וקיים, היא בחרה להפר אותו במזיד (למשל, נדרה שלא לשתות יין ושתתה). אף שברמה המעשית היא לא עברה על שום איסור משום שהנדר כבר בוטל, עצם הכוונה והמחשבה שלה לחטוא ולעבור על דבריה דורשת כפרה וסליחה מאת ה' [רש"י, רלב"ג, משכיל לדוד].
לצד זאת, ישנן גישות נוספות המסבירות את הצורך בסליחה:

• הסליחה נדרשת על עצם העובדה שהיא מיהרה לנדור נדר בדברים שאינם נמצאים בשליטתה המלאה אלא ברשות אביה [ספורנו].
• הסליחה של ה' חלה רק על מעשים שעשתה לאחר שהאב הפר את הנדר. אך אם היא עברה על הנדר לפני שהאב שמע והפר אותו, ההפרה אינה פועלת למפרע, והיא אינה נסלחת על מעשיה הקודמים [הטור הארוך, העמק דבר].

לבסוף, סיום הפסוק כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בא ללמד על רמת הדיוק הנדרשת בהפרה. ביטול הנדר אינו יכול להישען על השערות – הבת אינה יכולה להניח שנדרה מופר רק משום שאביה נוהג בדרך כלל לבטל את נדריה. בנוסף, ההפרה חייבת להיות מכוונת ספציפית לבת ולנדר שלה ("אותה"). אם האב שמע נדר, וחשב בטעות שאשתו נדרה והתכוון להפר לה, ההפרה אינה חלה על בתו [תורה תמימה, מלבי"ם].