אישה שחייתה במסגרת נישואין ונותרה לבדה, עומדת ברשות עצמה ונושאת באחריות מלאה על מוצא פיה. המילים וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה מתייחסות לאישה שאינה כפופה עוד לסמכות של אב או בעל [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. משום כך, הדין הוא שכל נדר שתידור יָקוּם עָלֶיהָ, כלומר לשון קיום ותוקף [חזקוני]. מכיוון שהיא עומדת ברשות עצמה, הדרך היחידה להתיר את נדרה היא על ידי פנייה לחכם [בכור שור].
רוב הפרשנים מסכימים כי הכתוב עוסק דווקא באלמנה או גרושה מן הנישואין, כלומר אישה שכבר נכנסה לחופה. לעומת זאת, אישה שהתאלמנה או התגרשה בשלב האירוסין בלבד, חוזרת אוטומטית לרשות אביה, והוא יכול לשוב ולהפר את נדריה [רש"י, רש"ר הירש, מלבי"ם]. ברגע שהאישה נכנסה לנישואין מלאים, היא יוצאת מרשות אביה לתמיד, גם אם היא עדיין נערה צעירה [רש"ר הירש], ואפילו אם התאלמנה או התגרשה בשעה שהייתה בדרך מבית אביה לבית בעלה [תורה תמימה].
על פניו, עולה קושי מתוך הכתוב: לכאורה דין זה מובן מאליו, שהרי אם לאישה אין אב או בעל שמופקדים עליה, מי בכלל יכול להפר את נדריה ולמה התורה צריכה לציין זאת? [הכתב והקבלה, תורה תמימה].
תשובת הפרשנים היא שהפסוק בא ללמדנו הלכה הנוגעת לעתיד: מעמדו של הנדר נקבע תמיד לפי שעת אמירתו. אם האישה נדרה בזמן שהייתה אלמנה או גרושה, ואפילו אם הנדר הותנה כדי לחול רק בעוד תקופה מסוימת, ובתוך הזמן הזה היא נישאה לאיש אחר – הבעל החדש אינו יכול להפר את הנדר הזה. הכלל הוא שבעל אינו יכול להפר נדרים שקדמו לנישואיו [הכתב והקבלה, תורה תמימה]. היה מקום לטעות ולחשוב שכשם שבעל יכול להפר נדרים שאשתו נדרה בעבר כשהייתה בבית אביה, כך הוא יוכל להפר נדרים שנדרה כשהייתה עצמאית. לכן בא הכתוב ומדגיש שנדריה מאותה תקופת ביניים קיימים עליה ואינם ניתנים להפרה על ידי הבעל החדש [שפתי חכמים].
מעניין לציין את מיקומו של פסוק זה, המופיע לפני שהתורה סיימה לדבר על נדרי אישה נשואה. הסיבה לכך היא לרמז שאם אותה אלמנה או גרושה תינשא שוב, בעלה החדש יוכל להפר את הנדרים שתעשה במהלך נישואיהם החדשים, וזאת אפילו אם הנישואין הללו נעשו באיסור הלכתי, כגון אלמנה שנישאה לכהן גדול [מלבי"ם].