מערכת הנדרים בתורה מסדירה את סמכות התרת הנדרים של אשה בהתאם לשלבי חייה השונים. כאשר האשה עוברת מרשות אביה לרשות בעלה, נוצר שלב ביניים משפטי וחברתי שבו מתחלקת הסמכות.
הביטוי וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ מתייחס באופן ספציפי לנערה המאורסת, ולא לאשה נשואה [רש"י, רמב"ן, תורה תמימה]. שלב האירוסין מהווה מצב ביניים הלכתי שבו בני הזוג קשורים זה לזה בקשר מחייב, אך האשה טרם נכנסה לחופה והיא עדיין מתגוררת בבית אביה [אם למקרא, חומש קה"ת, רש"ר הירש]. אילו הפסוק היה עוסק באשה נשואה, הוא היה מיותר לחלוטין, שכן דינה של הנשואה מפורט בהמשך הפרשה במילים "ואם בית אישה נדרה" [רש"י, מזרחי, מלבי"ם].
מכיוון שהנערה המאורסת נמצאת בתקופת מעבר, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שסמכות הפרת הנדרים מתחלקת בשותפות בין האב לבין הארוס. אף אחד מהם אינו יכול להפר את הנדר לבדו. אם האב הפר את הנדר אך הארוס שתק, או להפך, הנדר אינו מופר במלואו. במצב כזה של הפרה חלקית, חומרת הנדר אמנם נחלשת, אך האיסור אינו פוקע לחלוטין [בכור שור, הכתב והקבלה]. יתרה מכך, אם אחד מהם החליט לקיים את הנדר במפורש, הפרתו של השני חסרת כל תוקף [רש"י, שפתי חכמים, גור אריה]. גם אם זה שקיים את הנדר התחרט באותו היום וביקש מחכם שיתיר לו את קיומו, הוא כבר אינו יכול להצטרף להפרה של שותפו [ברכת אשר, לבוש האורה, דברי דוד].
המילים וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ מלמדות ששותפות זו חלה גם על נדרים שהאשה נדרה עוד לפני שהתארסה, בעודה ברשות אביה הבלעדית, בתנאי שהאב טרם שמע אותם או טרם הגיב להם [רמב"ן, רש"י, שפתי חכמים, משכיל לדוד]. התורה מעניקה לארוס כוח מיוחד להצטרף לאב בהפרת נדרים קודמים אלו. כוח זה ייחודי לשלב האירוסין בלבד, שכן לאחר הנישואין המלאים, הבעל אינו יכול להפר נדרים שאשתו הביאה עמה מבית אביה [תורה תמימה, רלב"ג, רש"ר הירש, הכתב והקבלה].
בנוסף לנדרים, הפסוק מזכיר גם מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ. מונח זה מוגדר על ידי הפרשנים כשבועה [שד"ל, רלב"ג, חזקוני]. השימוש בשורש ב.ט.א מתאר דיבור שיוצא מפי האדם מתוך התרגשות, סערת רגשות או חום פנימי, שבעקבותיהם האשה אוסרת על עצמה דבר מה בשבועה [תורה תמימה, מלבי"ם]. התורה מדגישה שדיני ההפרה המשותפת חלים באותה מידה גם על התחייבויות הנובעות מהתבטאויות נסערות אלו.