במדבר, פרק ל׳, פסוק י״ג

מערכת היחסים שבין סמכות הבעל להפרת נדרי אשתו, לבין כוונתה האישית אל מול המציאות האובייקטיבית, עומדת במוקד הלכתי ומוסרי כאחד.

הכפילות בלשון הָפֵר יָפֵר והביטוי הכולל כָּל מוֹצָא שְׂפָתֶיהָ באים להגדיר את היקף סמכותו של הבעל. מילים אלו מלמדות כי גם כאשר הנדר מורכב מחלקים שונים – כגון חלק שיש בו עינוי נפש וחלק שאין בו – הפרת החלק האחד על ידי הבעל גוררת עמה את ביטול הנדר כולו [אור החיים]. יתרה מכך, המילים כָּל מוֹצָא שְׂפָתֶיהָ מדגישות שאין זה משנה באיזו לשון חזקה ותקפה השתמשה האישה, ואפילו אם נשבעה בשם ה', הנדר מבוטל מעיקרו [העמק דבר]. כפילות הלשון מתייחסת גם למצבים של חוסר ידיעה, ומלמדת שאפילו אם הבעל שגה ולא ידע שיש לו סמכות להפר, או שלא זיהה שמדובר בנדר, הפרתו תועיל גם לאחר זמן כשיתוודע לדבר [אור החיים].

הדגשת המילים אִישָׁהּ הֲפֵרָם מצביעה על כך שסמכות ההפרה נובעת מעצם קשר הנישואין. זיקה זו כה מהותית ובלתי נפרדת, עד שבהלכה עולה השאלה לגבי בעל המגרש את אשתו אך מתנה שישמור לעצמו את הזכות להפר את נדריה. עצם פעולת ההפרה מגדירה אותו עדיין כבעלה, ולכן תנאי כזה עלול להעיד שהקשר לא נותק לחלוטין ולפגום בתוקף הגירושין [תורה תמימה].

סיומו של הפסוק, במילים וַה' יִסְלַח לָהּ, מעורר שאלה עקרונית: אם הנדר בוטל באופן אובייקטיבי ותוקפו פקע [רש"ר הירש], מדוע האישה זקוקה לסליחה? הפרשנים מסבירים כי מדובר במקרה ייחודי שבו הבעל הפר את הנדר, אך האישה לא ידעה על כך ועברה על נדרה במזיד. מכאן נלמד שסמכות הבעל להפר תקפה גם שלא בידיעת אשתו, אך מבחינה מוסרית, מכיוון שהאישה התכוונה לחטוא ועשתה מעשה בפועל, היא זקוקה לכפרה למרות שהמעשה עצמו התברר בדיעבד כמותר [תורה תמימה, חתם סופר].

צורך זה בסליחה מודגש דווקא כאן, העוסק באיסור שהאישה החילה על עצמה, ולא בפרשיות הקודמות העוסקות בנדרי נערה המופרים על ידי אביה או ארוסה. במקרים הקודמים מדובר בשבועות הכוללות את שם ה', וברור שמי שמוציא שם שמים לבטלה זקוק לכפרה, אך כאן חידש הכתוב שגם כאשר אין מעורבות של שם שמים, על עצם הכוונה למרוד ולעבור על האיסור נדרשת סליחה [חתם סופר]. ההבטחה האלוהית לסלוח לה רומזת למקרים מסוימים, כגון נדר נזירות, שבהם בעצם הפרת הנדר (כמו שתיית יין או היטמאות למת) האישה תמרנה את עצמה ללא ידיעתה לתיקון – היא ניצלה מעינוי גוף מיותר או קיימה מצווה של קבורת מת, ולכן הקב"ה מוחל לה על כוונתה הרעה [חתם סופר].