הפסוק הפותח את פרשת נדרים מציג חריגה מן התבנית המקובלת בתורה. בניגוד לרוב הפרשיות, הכתוב אינו פותח באמירה שה' ציווה את משה לדבר אל העם, אלא מתאר ישירות את פנייתו של משה אל מנהיגי השבטים. הפרשנים מסבירים כי הציווי המקורי ניתן למשה כבר קודם לכן, בפרשה הקודמת העוסקת במועדי השנה, שם נאמר כי יש להביא קורבנות בחגים לבד מהנדרים והנדבות. כעת, משה מפרט את ההלכות הנוגעות לאותם נדרים [רשב"ם, דעת זקנים, חזקוני]. חיבור זה בין דיני המועדים לפרשת הנדרים אינו מקרי. ימי החג מתאפיינים בשמחה, באכילה ובשתייה, מצב העלול להביא את האדם לידי קלות ראש, התגברות היצר וחטא. הנדרים משמשים כמעין סייג ורסן רוחני, המאפשרים לאדם לאסור על עצמו דברים כדי לשלוט ביצרו בעתות שמחה [צרור המור, שפתי כהן, אלשיך]. בנוסף, המנהיגים נדרשים להשגיח על העם ולוודא כי הבטחות שניתנו אכן יקוימו ולא יעוכבו מעבר לשלושת הרגלים [העמק דבר, טור הארוך].
הפנייה הייחודית אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת מעוררת את שאלת קהל היעד של המצווה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשה אכן לימד את ההלכות לכל עם ישראל, אך פנה תחילה למנהיגים כדי לחלוק להם כבוד [רש"י, גור אריה]. עם זאת, פרשנים רבים מצביעים על רובד עמוק יותר. התורה בחרה למסור את דיני הנדרים למנהיגים בלבד כדי להסתיר את האפשרות של התרת נדרים מעיני ההמון. אילו ידעו הכול שניתן לבטל נדר בקלות, היה נוצר זלזול בכוחה של המילה, ואנשים היו נוהגים קלות ראש בהבטחותיהם. לכן, סוד ההתרה נמסר רק לחכמי ישראל, אשר ידעו לשקול היטב אימתי ראוי להתיר נדר ואימתי יש לנעול את הדלת בפני הנודר [רמב"ן, אור החיים, תולדות יצחק].
מבחינה הלכתית, המילים רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מרמזות על הסמכות הנדרשת להתרת נדרים. המנהיגים, ראשי המטות, מייצגים את היחיד המומחה הרשאי להתיר נדר לבדו, ואילו בני ישראל מרמזים על כך שבהיעדר מומחה, ניתן להתיר את הנדר בפני בית דין המורכב משלושה אנשים פשוטים מהעם [רש"י, רבנו בחיי, ברטנורא]. כמו כן, משה פונה לשופטים כדי להבהיר להם את גבולות סמכותם, שכן בעניינים שבין איש לאשתו או בין אב לבתו, הסמכות לבטל את הנדר מסורה לבעל או לאב, ולא לראשי השבטים [שד"ל, רלב"ג].
הביטוי זֶה הַדָּבָר טומן בחובו משמעויות רבות הנוגעות למהות הנבואה ולהלכות הנדרים. ברמה הנבואית, מילים אלו מבליטות את מעלתו העליונה של משה רבנו לעומת שאר הנביאים. בעוד שנביאים אחרים התנבאו מבעד למראה עמומה והשתמשו בביטוי העקיף "כה אמר ה'", משה התנבא בראייה צלולה ומדויקת, ולכן העביר את המסר האלוהי באופן ישיר וברור בביטוי המוחלט "זה הדבר" [רש"י, תורה תמימה, מלבי"ם].
ברמה ההלכתית, המילים זֶה הַדָּבָר משמשות כהגבלה, ומלמדות על החשיבות העצומה של דיוק בלשון ביטול הנדר. הפרשנים מסבירים כי ישנו הבדל מהותי בין סמכותו של חכם לסמכותו של בעל. החכם פועל מכוח חרטת הנודר ועוקר את הנדר מעיקרו כאילו לא היה מעולם, ולכן עליו להשתמש בלשון "התרה", כלומר לומר שהנדר מותר. לעומתו, הבעל אינו מבטל את הנדר למפרע אלא קוטע ומונע אותו מכאן ולהבא, ולכן עליו להשתמש בלשון "הפרה". התורה מדגישה כי אם החכם והבעל יחליפו ביניהם את המונחים, הביטול לא יחול [רש"י, תורה תמימה, שפתי חכמים].
נוסף על כך, פרשת הנדרים כולה נחשבת לאחד מסודות התורה. חכמים מציינים כי הלכות התרת נדרים פורחות באוויר ואין להן בסיס כתוב מפורש, אלא הן נמסרו כהלכה למשה מסיני. הכתוב רומז לכך רק במילים "לא יחל דברו", שמשמעותן אינה שהאדם לא יעבור על דברו, אלא שאסור לו לעשות את דברו חולין בעצמו, אך חכמים רשאים למצוא פתח, למחול לו ולהתיר את נדרו [רמב"ן, טור הארוך].