כוחה של סמכות טומן בחובו אחריות כבדה, במיוחד כאשר מדובר בהתחייבויות רוחניות של הזולת. במערכת היחסים שבה אדם אחד יכול לאשר או לבטל את נדריו של האחר, שימוש שגוי בסמכות זו אינו פוטר את המעשה, אלא מעביר את האשמה מן העושה אל המכשיל.
הביטוי אַחֲרֵ֣י שׇׁמְע֑וֹ עומד במוקד המחלוקת לגבי העיתוי שבו הבעל מנסה להפר את הנדר. גישה אחת מפרשת כי מדובר במצב שבו הבעל שתק והמתין עד למחרת, ולאחר שעבר היום ניסה לבטל את הנדר [ספורנו, שד"ל, רלב"ג, בכור שור]. לעומת זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים גורסת כי משמעות המילה אינה רק שמיעה פיזית, אלא קבלה והסכמה. לפיכך, הבעל שמע את הנדר, הסכים וקיים אותו במפורש, ולאחר מכן התחרט וניסה להפר אותו, אפילו באותו היום. מכיוון שכבר אישר את הנדר, ההפרה המאוחרת חסרת תוקף. במקרה זה, המילים וְאִם־הָפֵ֥ר יָפֵ֛ר מדגישות שאפילו אם מדובר בנדרים שלכתחילה יש לו זכות להפר, כעת הדבר כבר אינו בידו [אור החיים].
התוצאה של מעשה זה מנוסחת במילים וְנָשָׂ֖א אֶת־עֲוֺנָֽהּ. מן הכתוב נלמד כלל יסודי: הגורם תקלה לחברו נכנס תחתיו ונושא בעונשו. רוב הפרשנים מסבירים כי הבעל אומר לאישה שהפר את נדרה, והיא סומכת עליו. מכיוון שהיא שוגגת ואינה יודעת שההפרה נעשתה שלא כדין, היא פטורה לחלוטין מעונש, והבעל הוא שנושא באשמה על חילול הנדר, שכן הוא זה שהטעה והכשיל אותה.
גישה נוספת להבנת העברת האשמה מדגישה את יחסי המרות. מכיוון שהאישה נמצאת תחת סמכותו, ייתכן שהוא פשוט מכריח אותה לעבור על הנדר [אבן עזרא, ספורנו, רלב"ג]. עם זאת, ישנה הבחנה חשובה: אם הבעל רק מנסה לשדל אותה לעבור על הנדר והיא מסכימה לשמוע לו מיוזמתה, העוון חל על ראשה. רק כאשר הוא ממש מכריח אותה או מטעה אותה לנהוג היתר, הוא נושא בעוונה [העמק דבר].
אך מה קורה כאשר האישה בקיאה בהלכה ויודעת שהבעל לא הפר את הנדר בזמן? במקרה כזה, שבו היא מזידה במעשיה, היא עצמה חייבת בעונש. עם זאת, גם הבעל אינו יוצא פטור; עונשו במקרה זה אינו על כך שהכשיל אותה, אלא נובע מכך שהיה בידו למחות בה ולעצור אותה מלחטוא, והוא בחר לשתוק [רמב"ן, הטור הארוך].
ברובד עמוק יותר של הלכות נדרים, הסיבה שהבעל נושא בעוון אינה רק משום שהכשיל אותה באופן כללי. כאשר הבעל מקיים את נדר אשתו, התורה מתייחסת לכך כאילו הוא עצמו נדר את הנדר. לכן, כאשר הוא גורם לה לעבור עליו לאחר מכן, הוא עובר בעצמו על האיסור לחלל את דברו, והאשמה הופכת להיות שלו באופן ישיר [חתם סופר].