מעבר מתקופת הנעורים לנישואין מלווה בשינויים משפטיים, והתורה מתייחסת כאן למעמדה המורכב של אישה בתקופת האירוסין, בה סמכות הפרת הנדרים מתחלקת.
הפסוק מתמקד בנערה מאורסה. בניגוד לנערה פנויה הנמצאת תחת רשות אביה בלבד, או אישה נשואה הנמצאת תחת רשות בעלה, המאורסה נמצאת תחת רשות משותפת. משום כך, הארוס אינו יכול להפר את נדריה לבדו, אלא עליו להשתתף בהפרה יחד עם אביה [רש"י, רבנו בחיי, שפתי חכמים, רש"ר הירש, מזרחי]. הפרשנים מצביעים על דיוק לשוני חשוב המעיד על חוסר סמכותו הבלעדית של הארוס: בניגוד לפסוקים העוסקים באב או בבעל נשוי, בפסוק זה לא נאמר "ולא יקום". השמטה זו מלמדת שהפרת הארוס אינה מבטלת את הנדר באופן מיידי ומוחלט, אלא הנדר נותר תלוי ועומד עד שגם האב יפר אותו [גור אריה, משכיל לדוד].
באשר לזמן ולפרטי ההפרה, המילים בְּיוֹם שְׁמֹעַ מורות על כך שהארוס שומע את הדבר ישירות מפיה [אבן עזרא], וכי זמן ההפרה מוגבל לאותו היום עד רדת החשיכה, ולא למשך יממה שלמה של עשרים וארבע שעות [תורה תמימה]. המילים מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ מכוונות לשבועה עצמה [אבן עזרא], והמילים אֲשֶׁר עָלֶיהָ מדגישות שהבעל יכול להפר רק נדרים שכבר חלים עליה, ולא נדרים שעתידה לידור בעתיד [מלבי"ם]. גישת רוב הפרשנים היא שהבעל אינו יכול להפר נדרים שנדרה קודם שבאה לרשותו, שכן כוחו להפר נובע מתוך ההנחה שהאישה נודרת על דעת רצון בעלה ולמען שלום הבית, ולכן סמכותו חלה רק על נדרים שנוצרו בתוך הקשר הזוגי [רבנו בחיי, מלבי"ם]. בנוסף, מובהר כי הפרת הבעל מבטלת את הנדר מכאן ולהבא, בשונה מהתרת חכם העוקרת את הנדר למפרע כאילו לא היה קיים כלל [נחל קדומים].
הפסוק משתמש בשני פעלים לתיאור ביטול הנדר: יָנִיא אוֹתָהּ וכן וְהֵפֵר. הפרשנים נחלקו בהבנת ההבדל ביניהם. יש המסבירים כי "הניא" משמעותו כפייה אקטיבית על האישה לעבור על נדרה, בעוד "הפרה" היא רק הסרת האיסור כך שהדבר תלוי ברצונה החופשי [תורה תמימה]. מנגד, יש הטוענים את ההפך: "הניא" הוא רק הבעת התנגדות לנדר ללא כפייה, פעולה המתאימה לארוס שעדיין אין לו רשות מלאה עליה. לעומת זאת, "הפרה" היא כפייה ממשית, האופיינית לבעל נשוי המקפיד על עניינים שבינו לבינה. במקרה של הארוס, עצם העובדה שהוא מביע התנגדות גורמת ממילא להפרת הנדר [העמק דבר].
סופו של הפסוק, וַיהֹוָה יִסְלַח־לָהּ, מעורר קושי: אם הנדר הופר ובוטל, מדוע האישה זקוקה לסליחה? הפרשנים מסבירים כי מדובר במקרה מיוחד שבו הבעל או האב הפרו את הנדר, אך האישה לא ידעה על כך. היא עברה על הנדר מתוך כוונה תחילה להפר איסור. לכן, אף שמעשית לא עברה על נדר תקף, עצם כוונתה למרוד ולחטוא דורשת כפרה וסליחה מאת ה', ויש הסוברים שעל כוונה רעה זו היא אף נענשת במכות מרדות מדברי חכמים [בכור שור, תיבת גמא]. גישה נוספת מסבירה שהסליחה נדרשת משום שהאישה לא עמדה בדיבורה ובשבועתה, אך ה' סולח לה מכיוון שהיא מילאה את חובתה העליונה לעשות את רצון בעלה ולהימנע ממחלוקת [ביאור שטיינזלץ].