יצא לכם פעם להרגיש שאתם בדיוק באמצע הדרך, לא פה ולא שם? בתקופת התנ"ך, נערה שהייתה מאורסת, כלומר עמדה להתחתן בקרוב, הייתה בדיוק בשלב המיוחד הזה. היא כבר לא הייתה רק תחת האחריות של אבא שלה, אבל עדיין לא עברה לגמרי לבית של בעלה לעתיד. בגלל המצב המשותף הזה, אם היא נדרה נדר, הארוס שלה לא יכול היה לבטל אותו לבדו, אלא היה צריך להסכים על כך יחד עם אבא שלה.
ביטול הנדר יכול לקרות רק בְּיוֹם שְׁמֹעַ, כלומר בדיוק באותו היום שבו הארוס שמע על כך ישירות מפיה, ורק עד שעות החשיכה של אותו היום. בנוסף, הוא יכול לבטל רק נדרים שכבר התחילו, כמו שמודגש במילים אֲשֶׁר עָלֶיהָ, ואת השבועות שהיא כבר אמרה בפועל, שזהו מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ. אי אפשר לבטל מראש נדרים שאולי היא תגיד בעתיד. כדי לבטל את הנדר, הארוס מביע התנגדות ומסיר את האיסור, פעולות שמתוארות במילים יָנִיא וכן וְהֵפֵר.
בסוף מופיעות מילים מפתיעות, וַה' יִסְלַח לָהּ. למה בעצם היא צריכה לבקש סליחה אם הנדר כבר בוטל? תארו לעצמכם שהאבא והארוס ביטלו את הנדר, אבל הנערה בכלל לא ידעה מזה. היא החליטה לשבור את ההבטחה שלה בכוונה, כי היא חשבה שהנדר עדיין תקף. למרות שבפועל היא לא עברה על שום איסור כי הנדר כבר לא היה קיים, עצם הכוונה שלה למרוד ולשבור את הבטחתה היא מעשה שדורש כפרה וסליחה מאת ה'.