שתיקתו של בעל לנוכח נדר שנדרה אשתו אינה רק היעדר תגובה, אלא מקבלת תוקף משפטי של הסכמה אקטיבית. כאשר הבעל שומע את הנדר ואינו מוחה, שתיקתו מעניקה לנדר תוקף מוחלט.
הביטוי לֹא הֵנִיא אֹתָהּ משמעותו שהבעל לא עיכב או מנע את המעשה [ביאור שטיינזלץ]. קיימת הבחנה מעניינת לגבי מושא המניעה במילה אֹתָהּ: ישנה גרסה בתרגום הארמי המפרשת שהכוונה היא לנדרים עצמם, כלומר הבעל לא הסיר וביטל אותם. עם זאת, הנוסח המקובל יותר מתייחס לאישה עצמה, כלומר הבעל לא מנע מן האישה את האפשרות לקיים את נדרה [נתינה לגר].
מעבר לפעולת המניעה, ישנה משמעות עמוקה למילים וְהֶחֱרִשׁ לָהּ. ניתן להבחין בין שלושה סוגים שונים של שתיקה: שתיקה סתמית, שתיקה שנועדה לצער ולהקניט, ושתיקה מתוך כוונה מודעת לקיים ולאשר את הנדר. הפסוק שלנו עוסק בסוג השלישי, שבו הבעל שותק על מנת לקיים, ומגלה בשתיקתו שאינו מעוניין לבטל את הנדר אלא חפץ בו. משום שהסכמה זו נעשית במחשבה ובלב, הנדר מקבל תוקף באופן מיידי. מטעם זה לא נאמרה בפסוק זה ההגבלה המופיעה במקומות אחרים "ביום שמעו", שכן כאשר אדם שותק מתוך כוונה לאשר את הנדר, הקיום חל מיד ברגע שהסכים לכך בלבו. כתוצאה מהסכמה שקטה זו הנדרים חלים ללא עוררין, עובדה המודגשת בפסוק באמצעות הכפילות הלשונית וְקָמוּ ו-יָקוּם [מלבי"ם].