במדבר, פרק ל׳, פסוק י״ד

התורה מעניקה לבעל סמכות להתערב בנדרי אשתו, אך סמכות זו אינה מוחלטת אלא מוגבלת בקפידה לתחומים ספציפיים הנוגעים לרווחתה האישית ולמערכת היחסים ביניהם.

המילים לְעַנֹּת נָפֶשׁ מלמדות כי הבעל אינו יכול להפר כל נדר שאשתו נודרת, אלא רק נדרים שיש בהם פגיעה, צער או מניעת הנאה [רש"י, שטיינזלץ]. נדרים אלו כוללים למשל צום [אבן עזרא], הימנעות מרחיצה, איסור ללבוש בגדים צבעוניים, או התנזרות מבשר ויין [רבנו בחיי, The Torah]. הוספת המילה כָּל בתחילת הפסוק מרחיבה את הסמכות גם לעינוי נפש מועט ביותר, כגון נדר שלא לטעום פרי מסוים או אפילו תבלין בודד, וכן לפעולות שהצער בהן אינו מורגש באופן מיידי אלא יבוא לידי ביטוי רק לאחר זמן, כמו הימנעות מרחיצה [תורה תמימה, מזרחי].

אף על פי שהפסוק מזכיר במפורש רק עינוי נפש, הפרשנים מסכימים כי הבעל רשאי להפר גם נדרים המוגדרים כ"דברים שבינו לבינה". אלו הם נדרים הפוגעים במערכת היחסים הזוגית והאינטימית, כגון נדר שלא להתאפר או להימנע מיחסי אישות [רמב"ן, טור, רבנו בחיי]. ההיגיון העומד מאחורי סמכות זו נובע מכך שהאישה משועבדת לרווחת הנישואין, והבעל הוא צד הנוגע בדבר; כאשר היא מצטערת ומתענה, גם הוא סובל מכך [רבנו בחיי, הכתב והקבלה, מלבי"ם]. לגבי נדרים שאין בהם עינוי נפש ואינם קשורים לזוגיות, הבעל אינו יכול להפר אותם, והאישה זקוקה להתרת חכם ככל אדם אחר [רבנו בחיי].

למרות ששני סוגי הנדרים ניתנים להפרה, קיים הבדל מהותי ביניהם. נדרי עינוי נפש מופרים באופן מוחלט ותמידי, ויישארו בטלים גם אם האישה תתגרש או תתאלמן. לעומת זאת, נדרים שבינו לבינה מופרים רק כל עוד היא נשואה לאותו בעל, ואם הנישואין יסתיימו, הנדר יחזור לתוקפו. מסיבה זו, חלק מהפרשנים מסבירים שהפסוק מתמקד דווקא בביטוי לְעַנֹּת נָפֶשׁ, שכן רק נדרים אלו זוכים להפרה גמורה ואמיתית [גור אריה, רש"ר הירש, תורה תמימה].

הביטוי אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ מלמד על אופן ביצוע ההפרה או ההקמה. הכפילות של המילה אִישָׁהּ באה להדגיש גזירת הכתוב ייחודית: בניגוד לכללים הרגילים בתורה לפיהם אדם יכול למנות שליח שיפעל בשמו, כאן הבעל חייב לקיים או להפר את הנדר בעצמו, ואינו יכול לעשות זאת באמצעות שליח [תורה תמימה, הכתב והקבלה]. כמו כן, סמיכות ההקמה להפרה מלמדת שהבעל יכול להתייחס רק לנדר שכבר חל בפועל, ואין לו אפשרות להפר או לקיים מראש נדרים עתידיים שאשתו עדיין לא נדרה [תורה תמימה, הכתב והקבלה]. הבדל נוסף בין הקמה להפרה הוא שאם הבעל קיים רק חלק מהנדר, כל הנדר מתקיים, אך אם הפר רק חלק ממנו, ההפרה אינה חלה על השאר, שכן אלמנט העינוי עדיין קיים בחלק שלא הופר [מלבי"ם, תורה תמימה].

מתוך הלכות אלו עולה גם הדיון לגבי סמכותו של האב להפר את נדרי בתו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שדין האב זהה לחלוטין לדין הבעל, וגם הוא מוגבל להפרת נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה בלבד, וכן אינו יכול למנות שליח [רמב"ן, טור, תורה תמימה]. עם זאת, ישנה דעה המצביעה על כך שההגבלות בפסוק נאמרו במפורש רק לגבי הבעל, משום שייתכן שלסמכות האב אין הגבלות כלל, והוא רשאי להפר כל סוג של נדר שבתו נודרת [מזרחי, משכיל לדוד].