במדבר, פרק ל׳, פסוק ו׳

קרה לכם פעם שהבטחתם משהו שממש קשה לקיים, וקיוויתם שמישהו יעזור לכם לבטל את ההבטחה? התורה מספרת לנו על נערה צעירה שגרה בבית של אבא שלה ונודרת נדר, שזו הבטחה מאוד חזקה. בגלל שהיא חלק מהמשפחה וההבטחות שלה יכולות להשפיע על הבית כולו, לאבא שלה יש סמכות מיוחדת לבטל כָּל נְדָרֶיהָ, כלומר את כל סוגי ההבטחות שהיא לוקחת על עצמה. כדי לבטל את הנדר, האבא צריך לעשות מעשה ברור. המילה הֵנִיא פירושה לשבור או להסיר, והיא מלמדת שהאבא לא יכול רק להפריע לה פיזית לקיים את הנדר, אלא הוא חייב לומר בקול רם ובצורה מפורשת שהנדר מבוטל. יש לזה גם הגבלת זמן. האבא חייב לבטל את הנדר בְּיוֹם שָׁמְעוֹ, בדיוק באותו פרק זמן שבו נודע לו על כך. אם הוא יחכה לימים הבאים, הוא כבר לא יוכל להתחרט ולבטל. בנוסף, הביטול צריך להיות מאוד מדויק. המילים כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ מסבירות שהאבא חייב להתכוון לבטל את הנדר בדיוק עבורה ועבור הנדר הספציפי שלה, והיא לא יכולה סתם לנחש שהנדר מבוטל רק בגלל שאבא שלה בדרך כלל נוהג לבטל לה נדרים. אבל יש כאן משהו מעניין שגורם לנו לחשוב. התורה אומרת שעל המקרה הזה וַה' יִסְלַח לָהּ. למה בכלל הנערה צריכה סליחה אם האבא כבר ביטל את הנדר? תארו לעצמכם מצב שבו האבא אכן ביטל את הנדר, אבל הנערה בכלל לא ידעה מזה. היא הייתה בטוחה שההבטחה שלה עדיין קיימת, ובכל זאת היא החליטה לשבור אותה ולעשות בכוונה את מה שאסרה על עצמה. למרות שבפועל היא לא עשתה שום עבירה כי הנדר כבר בוטל על ידי אביה, עצם העובדה שבתוך הלב שלה היא התכוונה לחטוא ולשבור את המילה שלה, דורשת ממנה לבקש כפרה וסליחה מאת ה'.