יצא לכם פעם להבטיח משהו ולהרגיש שהמילים שלכם ממש חזקות? התורה מלמדת אותנו שלדיבור שלנו יש כוח עצום. בעזרת המילים בלבד, אנחנו יכולים ליצור לעצמנו חוקים פרטיים ולהפוך משהו שמותר לנו בדרך כלל, לדבר שאסור לנו לעשות. התורה קוראת למי שמקבל על עצמו את ההתחייבות הזו אִישׁ, כי כדי להבטיח הבטחה כזו צריך להיות אדם בוגר שחושב בהיגיון וברוגע, ולא מישהו שסתם זורק מילים באוויר מתוך כעס או פזיזות.
יש שני סוגים של התחייבויות מיוחדות: יִדֹּר נֶדֶר וגם הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה. מה ההבדל ביניהם? נדר זה כשאנחנו אוסרים על עצמנו חפץ מסוים, כאילו הקדשנו אותו לה' והוא אסור עלינו. לעומת זאת, שבועה פועלת עלינו, על האדם עצמו, כשאנחנו אוסרים על עצמנו לבצע פעולה מסוימת. בשני המקרים המטרה היא לֶאְסֹר אִסָּר, שזה ממש כמו לקשור קשר. כשאנחנו מבטיחים, אנחנו בעצם "קושרים" את הבחירה החופשית שלנו ומתחייבים לקיים. כמובן שהכוח הזה נועד רק כדי לאסור דברים שמותרים לנו, ואף פעם אי אפשר להישבע לעשות משהו שהתורה אוסרת.
בגלל שהמילים שלנו כל כך קדושות וחשובות, התורה מזהירה לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ. המילה יחל מזכירה את המילה חול. אסור לנו לזלזל במילים שלנו ולהפוך אותן לסתם משהו רגיל וזול, אלא אנחנו חייבים לכבד את מה שאמרנו. ואיך ההתחייבות הזו בכלל מתחילה לעבוד? התורה אומרת שזה קורה רק כְּכׇל־הַיֹּצֵא מִפִּיו, כלומר ההבטחה תופסת רק אם ממש אמרנו אותה בקול בשפתיים שלנו, ולא מספיק רק לחשוב עליה בתוך הלב.