במדבר, פרק ל׳, פסוק ג׳

אדם בוגר ומיושב בדעתו, המוגדר כאִישׁ, יכול לאסור על עצמו דברים המותרים לו בשתי דרכים: כאשר הוא יִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָה הוא מחיל איסור על חפץ מסוים, ואילו כאשר הוא הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה הוא אוסר על עצמו לבצע פעולה. בשני המקרים המטרה היא לֶאְסֹר אִסָּר עַל־נַפְשׁוֹ, כלומר לקשור ולשעבד את כוח הבחירה החופשית שלו לדיבורו. משום כך מוזהר האדם לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, כלומר לא לעשות את דבריו חול ולזלזל בהם או לא לאחר את קיומם, אף שחכם מומחה רשאי להתיר לו את ההתחייבות. תוקף האיסור חל רק בדיבור מפורש בשפתיים ולא במחשבה, ולכן חובה על האדם לקיים במדויק את התחייבותו כך שכְּכׇל־הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה.