תארו לעצמכם שהחלטתם להבטיח הבטחה רצינית מאוד ולקחת על עצמכם משהו חדש. בתקופת התנ"ך, כשנערה צעירה שעדיין גרה בבית של אבא שלה הייתה נודרת נדר, כמו למשל לאסור על עצמה לאכול מאכל מסוים, התורה נתנה לאבא שלה תפקיד חשוב. האבא יכול להתערב בעיקר בנדרים שיכולים לצער אותה או לפגוע בקשר ביניהם. אם האבא מגלה על הנדר ובוחר לשתוק ולא להתנגד עד שקיעת השמש, השתיקה שלו נחשבת להסכמה, והנדר מתחיל לפעול.
המילה וְשָׁמַע מלמדת שהאבא לא חייב לשמוע את הנדר ישירות מהבת שלו, ומספיק שמישהו אחר יספר לו על כך. אבל הוא חייב לדעת בדיוק מה היא אמרה. המילים אֶת־נִדְרָהּ מסבירות שאם האבא התבלבל וחשב שהיא נדרה לא לאכול תאנים כשהיא בכלל נדרה על ענבים, השתיקה שלו לא נחשבת עד שידע את האמת המדויקת.
כשהתורה אומרת וְהֶחֱרִישׁ לָהּ, הכוונה היא שהוא שותק ולא מתערב. המילה לָהּ מדגישה שהאבא חייב לדעת שזו הבת שלו שנדרה. אם הוא שמע על הנדר אבל חשב בטעות שזו אשתו, ההסכמה שלו לא תופסת והוא יוכל לבטל את הנדר כשיגלה את האמת. בסוף, התורה משתמשת במילים וְקָמוּ וגם יָקוּם כדי ללמד אותנו כלל חשוב: אם האבא הסכים לנדר ואישר אותו, אפילו רק לרגע אחד, ההחלטה שלו סופית. הנדר מתקיים לתמיד, והוא לא יכול פתאום להתחרט ולבטל אותו לאחר מכן.