במדבר, פרק ל׳, פסוק ה׳

שתיקת האב לנוכח נדרי בתו מהווה פעולה משפטית המאשרת את התחייבותה, בתנאי שוְשָׁמַע אָבִיהָ את פרטי הנדר במדויק מפי אחרים או בעצמו, ובתנאי שיש לו יכולת שמיעה פיזית. התחייבות זו חלה על נַפְשָׁהּ, כלומר על עצם חייה, וסמכות האב לגביה מוגבלת לנדרי עינוי נפש או לדברים העלולים לפגוע בשלום הבית בנישואיה העתידיים. כאשר האב וְהֶחֱרִישׁ לָהּ, שתיקתו המבטאת הסכמה חייבת להיות מכוונת אליה ספציפית, ואם שתק מתוך טעות בזיהוי הנודרת יוכל עדיין להפר את הנדר כשייתברר לו. הכפילות במילים וְקָמוּ וכן יָקוּם מדגישה את סופיות ההחלטה שמונעת מהאב לחזור בו לאחר ששתק, ואילו המעבר ללשון רבים במילה נְדָרֶיהָ מתייחס לנדר הכולל איסורים מרובים, וישנה מחלוקת אם שתיקה על חלק מהנדר מקיימת אותו במלואו או שנדרשת שתיקה המתייחסת למכלול השלם.