פרשיית הסוטה עוסקת במשבר אמון עמוק בין בני זוג, במצב שבו עולה חשד כבד לבגידה, אך אין בנמצא הוכחות חותכות. הכתוב משרטט את התנאים המדויקים שבהם אשה נחשבת לסוטה ונדרשת לעבור את מסלול הבירור של שתיית המים המאררים.
הכתוב פותח בתיאור המעשה: וְשָׁכַב אִישׁ. ציון המילה איש בא למעט קטן שטרם הגיע לגיל תשע, או בעלי חיים, שביאה עמהם אינה נחשבת לזנות בהקשר זה [תורה תמימה, גור אריה, מלבי"ם]. המילה אֹתָהּ מדגישה כי שכיבתה שלה היא שאוסרת אותה על בעלה, ואין הבעל נאסר עליה אם הוא זה שחטא ושכב עם אחותה או עם קרובת משפחה אחרת [רש"י, שפתי חכמים, גור אריה]. אופי המעשה מוגדר כשִׁכְבַת־זֶרַע, כלומר יחסי אישות מלאים וטבעיים [אבן עזרא, תורה תמימה].
יסוד מרכזי בדין הסוטה הוא החשאיות. המילים וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ מלמדות כי המעשה צריך להיות נסתר מידיעתו של הבעל. הפרשנים לומדים מכאן שני סייגים: ראשית, הדין אינו חל על בעל עיוור שאינו יכול לראות. שנית, אם הבעל ראה את המעשה או ידע עליו, אך בחר לעצום עין ולשתוק, המים אינם בודקים את האשה [רש"י, ספורנו, תורה תמימה].
החשד מתבסס על כך שהאשה וְנִסְתְּרָה. משך זמן ההסתתרות מוגדר על ידי המפרשים כזמן המספיק לקיום יחסי אישות, והוא נמדד בשיעור הזמן הנדרש כדי לצלות ביצה ולבלוע אותה [רש"י, תורה תמימה, שפתי חכמים]. עצם הכניסה למצב של סתירה במקום פרטי יוצרת ספק טומאה שאוסר אותה על בעלה עד לבירור [תורה תמימה, חזקוני]. ויש המפרשים כי מילה זו באה לבאר כיצד בכלל נוצר החשד מלכתחילה [הכתב והקבלה]. בעקבות זאת וְהִיא נִטְמָאָה. חזרה משולשת על שורש ט.מ.א בפרשיות אלו מלמדת כי בעקבות מעשה זה האשה נאסרת על בעלה, נאסרת על הבועל, ואם היא בת כהן היא נפסלת מאכילת תרומה [תורה תמימה].
בנוגע לראיות, הכתוב קובע וְעֵד אֵין בָּהּ. בדרך כלל, התורה דורשת עדות של שני אנשים. אולם רוב הפרשנים מסכימים כי במקרה של סוטה, התורה מחדשת הלכה: אמנם כדי להוכיח את עצם ההסתתרות נדרשים שני עדים, אך אם יש אפילו עד אחד בלבד שראה את מעשה הטומאה עצמו, האשה אינה שותה את המים אלא נאסרת מיד על בעלה. נאמנותו של עד אחד כאן נובעת מכך שהמעשה לא התרחש בחלל ריק, אלא קדמו לו אזהרה מפורשת של הבעל והסתתרות שהוכחה בשני עדים, מה שיוצר סבירות גבוהה לחטא [רש"י, תורה תמימה, ריב"א, מזרחי]. אם היו שני עדים למעשה הטומאה, היא כלל אינה שותה אלא נידונה למיתה [צאינה וראינה].
לבסוף, התנאי המכריע לאיסור האשה הוא וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לכך שהאשה לא נאנסה, אלא עשתה את המעשה מרצונה. אם נאנסה, היא פטורה ומותרת לחזור לבעלה, אלא אם כן בעלה הוא כהן, שאז היא אסורה עליו בכל מקרה [רש"י, רשב"ם, בכור שור]. מעניין לציין כי אם המעשה החל באונס אך הסתיים ברצון, היא עדיין נחשבת לאנוסה ומותרת לבעלה הישראל, שכן טבע האדם ויצרו כופים עליה את הרצון בסופו של דבר [תורה תמימה, שפתי כהן]. עם זאת, אם האשה התייחדה עם הגבר מלכתחילה מרצונה החופשי, היא אינה יכולה לטעון לאחר מכן שנאנסה, שכן עצם ההסתתרות מרצון היא שהביאה למעשה [חתם סופר]. מנגד, גישה אחרת מפרשת את המילה נתפשה כפשוטה: לא היה מי שיתפוס אותה בשעת מעשה ויראה את קלונה [אבן עזרא, שד"ל].