ברגע השיא של טקס הסוטה, ניצבים הכהן והאישה יחד בעזרה, ופונים אל ה׳ בבקשה לחשוף את האמת ולהשיב את טהרת המשפחה על כנה. פעולות ההנפה וההגשה של המנחה אינן רק סדר טקסי, אלא עדות משותפת של האישה והממסד הדתי למען קדושת הנישואין.
הציווי לקחת את המנחה מִיַּד הָאִשָּׁה מלמד כי הפעולה חייבת להיעשות על ידה באופן אישי ולא על ידי שליח [מלבי"ם, תורה תמימה]. דרישה זו מחייבת את נוכחותה הפיזית בעזרה, ולכן אם האישה הפכה לנידה באותו זמן, הטקס נעצר משום שאסור לה להיכנס למתחם המקדש כדי למסור את המנחה [תורה תמימה, צפנת פענח, מלבי"ם]. מעבר להלכה הטכנית, נתינת המנחה מידה מסמלת את הסכמתה המלאה למהלך ואת קבלת הדין עליה, שכן קללה אינה יכולה לחול ללא הסכמתו ונוכחותו של האדם [רקנאטי].
לאחר מכן, הכהן וְהֵנִיף אֶת הַמִּנְחָה. ההנפה היא תנועה של הולכה והבאה, העלאה והורדה [רש"י, שפתי חכמים, מזרחי], המסמלת את הזמנת השמיים, הארץ והחברה כולה לשמש עדים לבירור מוסריותה של האישה [רש"ר הירש]. רוב הפרשנים מסכימים כי למרות שהכתוב מציין שהכהן מניף, בפועל ההנפה נעשית במשותף: הכהן מניח את ידיו תחת ידיה של האישה, והם מניפים יחד [רש"י, תורה תמימה, בכור שור, מזרחי, גור אריה]. שיתוף הפעולה הזה מבטא איחוד כוחות – האישה פועלת להוכחת חפותה, והכהן פועל בשם קדושת הנישואין, ויחד הם מבקשים את הכרעת ה׳ [רש"ר הירש].
הנחת ידו של הכהן תחת ידי האישה עוררה דיון בקרב הפרשנים, שתמהו כיצד פעולה זו מתיישבת עם דיני ההרחקה והצניעות. התשובה המקובלת היא שבוחרים כהן זקן, או לחלופין, כיוון שמדובר ברגע קצר ורציני כל כך, יצר הרע אינו מצוי ואין חשש להרהורי עבירה [תורה תמימה, צאינה וראינה, ברכת אשר, משכיל לדוד].
לבסוף, הכהן וְהִקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ. הפרשנים מדגישים כי אין מדובר כאן בהקטרת המנחה באש, שהרי הוצאת הקומץ והשריפה מוזכרות רק בפסוק הבא. משמעות ההקרבה כאן היא "הגשה" – הכהן מקרב את הכלי עד שהסולת נוגעת במזבח [רש"י, שפתי חכמים, מזרחי, גור אריה]. ההגשה מתבצעת בקרן הדרומית-מערבית של המזבח, שכן המילים "לפני ה'" מכוונות לצד מערב של המזבח הפונה אל פתח ההיכל, והמילה "המזבח" מכוונת לצד דרום שבו ממוקם הכבש [תורה תמימה, מזרחי, מלבי"ם]. פעולות ההנפה וההגשה הללו כשרות לעשייה לאורך כל שעות היום [תורה תמימה].