רגע שתיית מי הסוטה מהווה אקט עמוק של משפט אלוהי וקבלת גורל. פעולת השתייה אינה רק שלב טכני, אלא ביטוי פיזי של קבלת הדין מידי ה', כאשר המים משמשים ככלי המכיל את אמיתות ייעודה של האישה ובוחנים את עברה [רש"ר הירש].
באשר לזמן השתייה, קיימת מחלוקת סביב המילים וְהִשְׁקָה אֶת הָאִשָּׁה. גישה אחת גורסת כי הפסוק אינו מתאר את סדר המעשים הכרונולוגי, שכן הקרבת מנחת האישה קודמת לשתייה. לפיכך, הכתוב רק מקדים לבשר על מה שעתיד להתרחש כאשר ישקה אותה הכהן [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים]. מנגד, יש הסבורים כי הפסוק משקף את הסדר המדויק, והשתייה אכן קודמת להקרבת המנחה [הכתב והקבלה]. גישה שלישית מציעה כי המילים אינן מתארות את הפעולה עצמה אלא את תכליתה, כלומר: הכהן מוחק את המגילה אל תוך המים כדי להשקות את האישה [בכור שור, ברכת אשר]. מבחינה מעשית, על הכהן להקפיד שהאישה תשתה ללא היסוס ומבלי לחוס עליה, במיוחד לאחר ששם ה' כבר נמחק אל תוך המים [העמק דבר], ואם היא מסרבת בשלב זה, משקים אותה בעל כורחה [בכור שור]. מעשה ההשקיה עצמו אף נדרש כרמז לחטא הזנות של בני ישראל בנחל השטים, שכן מעשיה של האישה מזכירים חטא זה [קיצור בעל הטורים].
הכתוב ממשיך ומתאר את מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים. מצד טבעם, אין במים עצמם מרירות חזקה שניתן להרגיש בה מיד, אך הסימן להיותם מי קללה הוא תחושת הייסורים והמרירות המיידית המלווה את שתייתם [ביאור שטיינזלץ]. המילה לְמָרִים מלמדת שהמים יהפכו עבורה לרעים וקשים, שכן כל פגיעה קשה מכונה "מרה" [רש"י, גור אריה], ויש המפרשים מרירות זו כקללת עקרות [אוהב גר]. המים חודרים לתוכה כאמת מרה ונוקבת, אך השפעתם ההרסנית תלויה לחלוטין באשמתה ואינה מופיעה רק מעצם השתייה [רש"ר הירש].
המילים וּבָאוּ בָהּ מלמדות שהמים מתפשטים בכל גופה. אף על פי שבהמשך הכתוב מוזכרת פגיעה ספציפית בבטן ובירך, משום שאיברים אלו החלו בעבירה ומהם מתחילה הפורענות, המים בפועל בודקים את הגוף כולו [רש"י]. מעבר לכך, כפילות הלשון של ביאת המים בפסוקי הפרשה מלמדת על עיקרון של צדק שוויוני: כשם שהמים בודקים את האישה ומענישים אותה בנפיחות הבטן ונפילת הירך, כך בדיוק הם בודקים ופוגעים באיש הבועל שהחטיא אותה [תורה תמימה].