תארו לעצמכם מצב שבו מתעורר ספק גדול לגבי מעשה שאדם עשה, ורק ה' יודע את האמת המוחלטת. במקרה כזה, הפעולה של שתיית המים היא לא סתם שתייה רגילה, אלא דרך מיוחדת להעביר את המשפט לידיים של ה'. כאשר התורה אומרת וְהִשְׁקָה אֶת הָאִשָּׁה, הכוונה היא שהכהן נותן לה לשתות את המים כדי לברר את האמת. בשלב הזה, אחרי ששם ה' כבר נמחק לתוך המים, עליה לשתות אותם ללא היסוס.
המים האלו נקראים מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים. האם זה אומר שיש להם טעם מריר וחזק שאפשר להרגיש מיד? ממש לא. בטבעם, המים האלו רגילים לגמרי. המילה לְמָרִים מלמדת שאם האישה אכן חטאה, המים יהפכו עבורה למשהו רע וקשה, ויגרמו לה להרגיש מרירות וייסורים. כלומר, ההשפעה של המים תלויה לגמרי באשמה שלה, ואם היא לא עשתה שום דבר רע, הם לא יפגעו בה כלל.
כאשר האישה שותה, התורה אומרת על המים וּבָאוּ בָהּ. המילים הללו מסבירות שהמים מתפשטים ובודקים את כל הגוף שלה. למרות שבהמשך מוזכרים איברים מסוימים שדרכם התחיל החטא, המים עוברים בכל גופה כדי להוציא את הצדק לאור. אותו צדק עובד בצורה שווה, והמים בודקים באותה מידה גם את האיש שהיה שותף למעשה הרע.