פסוק זה חותם את טקס השבועה הדרמטי של האישה הסוטה, ומפרט את ההשפעה הפיזית של המים ואת קבלת הדין הפומבית של האישה.
מהותם של הַמַּיִם הַמְאָרְרִים מובנת לרוב כמים המביאים קללה, אך יש המפרשים את המילה מלשון "אור" או "ביאור". לפי גישה זו, טבעם של המים אינו להזיק, אלא להפיץ אור, לברר את האמת ולהבחין בין טהורה לטמאה [שד"ל].
המים נועדו לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ, כלומר לגרום לבטן להתנפח ולגרום לירך ליפול [רש"י, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. בניגוד לפסוק הקודם שבו נאמר בפירוש "בטנך" ו"ירכך", כאן המילים מופיעות באופן כללי וללא שיוך לאישה. הפרשנים מסכימים כי שינוי זה בא ללמד שהעונש חל גם על הגבר הנואף, והמים בודקים ופוקדים אותו בדיוק כשם שהם בודקים את האישה [רש"י, שפתי כהן, מלבי"ם]. סדר האיברים בפסוק מתחיל בבטן ולא בירך, משום שאמנם העבירה התחילה בירך, אך עיקר מעשה החטא התרחש בבטן, ולכן משם מתחילה הפורענות [ברכת אשר]. בנוסף, המילה וְלַנְפִּל חסרה את האות וי"ו וניתן לקרוא אותה כ"נֵפֶל", רמז לכך שגם אישה מעוברת שותה את המים, ואין חוששים שהדבר יגרום להפלה שלא כדין [פענח רזא].
הדרישה המפורשת וְאָמְרָה הָאִשָּׁה מלמדת שהשבועה חייבת להיאמר בפה, ולכן אישה אילמת או חירשת אינה יכולה לעבור את הטקס, שכן אינה יכולה להשמיע את קולה [תורה תמימה].
בתגובתה כופלת האישה ואומרת אָמֵן אָמֵן. עניית "אמן" אחר שבועה בבית דין נחשבת מבחינה משפטית כאילו האדם הוציא את השבועה מפיו בעצמו, ודרכה האישה מוסרת את כל הווייתה למשפטו של ה' [תורה תמימה, צפנת פענח, רש"ר הירש].
לגבי הכפילות של המילה אָמֵן, עולות מספר גישות במקורות:
יש המפרשים כי זוהי חזרה פשוטה שנועדה לחיזוק והדגשה [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. אחרים מסבירים שהכפילות מתייחסת לשני החלקים של הטקס: אמן אחד על השבועה ("לא חטאתי") ואמן שני על הקללה המותנית ("אם חטאתי, יבוא בי העונש") [רש"י, ספורנו, תורה תמימה], או לחלופין, אמן על נפיחות הבטן ואמן על נפילת הירך [פענח רזא]. דעה נוספת קושרת זאת למימד הזמן: קבלה על העבר שלא חטאה, וקבלה על העתיד שלא תחטא [חזקוני, תורה תמימה].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכפילות נועדה ליצור "גלגול שבועה" – הרחבה משפטית של השבועה מעבר לחשד הספציפי שלשמו התכנסו. האישה אומרת אמן לא רק לגבי האיש המסוים שעליו קינא לה בעלה, אלא גם לגבי כל איש אחר. יתרה מכך, השבועה מורחבת גם לתקופות שקדמו לנישואיה המלאים, כגון תקופת האירוסין או כשהמתינה לייבום. הרעיון העומד מאחורי הרחבה זו הוא שכאשר אדם מובא בפני המשפט האלוהי בגין ספק מסוים, נבחנת נאמנותו וצדקתו בכל מערכות היחסים שלו מאז ומעולם [רש"י, חזקוני, רש"ר הירש, ומפרשי רש"י].