ברגעי ההכרעה של טקס הסוטה, הכהן משמש כנציג ההשגחה ומעמיד את האשה במבחן גורלי, בו חייה ותדמיתה תלויים על בלימה. התורה מדגישה כי וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן. בניגוד לשבועות רגילות שאדם יכול לקבל על עצמו ביוזמתו, כאן קיימת חובה שהכהן עצמו ישביע אותה והיא רק תאשר את דבריו [תורה תמימה, צפנת פענח, שד"ל]. מעלתו הרוחנית של הכהן נועדה להעצים את השפעת הקללה במקרה שהאשה אכן חטאה [רלב"ג]. הכהן משביע אותה כשהיא עומדת לבדה, ללא נוכחות של אשה סוטה נוספת או של שפחתה, כדי שלא תרגיש ביטחון כוזב מתוך קרבתן [בכור שור].
הפנייה בפסוק, וְאָמַר אֶל הָאִשָּׁה, באה ללמד שהדברים חייבים להיאמר בשפה שהאשה שומעת ומבינה היטב. המטרה המרכזית בשיחה זו היא לדבר על ליבה ולעורר אותה להודות באמת בטרם תשתה, ובכך למנוע את מחיקת שם ה' הכתוב על המגילה אל תוך המים [תורה תמימה, הכתב והקבלה, מלבי"ם]. מסיבה זו, אשה חירשת שאינה יכולה לשמוע ולהבין את דברי הכהן, כלל אינה יכולה לעבור את הטקס [תורה תמימה].
הכהן מציג בפניה שני תנאים מצטברים: אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית. הפרשנים מציעים מגוון גישות להבנת היחס בין שני חלקי המשפט. גישה אחת רואה בהם תנאי אחד המפרש את עצמו: אם לא שכב איש אותך, משמע שלא סטית תחת אישך. לחלופין, היעדר ה' הידיעה מהמילה "איש" רומזת לחלוקה: החלק הראשון מתייחס לגבר הספציפי שבעלה קינא לה בגללו, והחלק השני מתייחס לכל גבר אחר בעולם [רמב"ן, הטור הארוך]. גישה אחרת מחלקת בין סוגי המעשים: "שכב" מתייחס למצב של אונס וכפייה, ואילו "שטית" מתייחס לבגידה מתוך רצון חופשי [אבן עזרא, הטור הארוך]. למרות שבאונס האשה אינה אשמה במעשה עצמו, היא עדיין נושאת באחריות מסוימת על כך שהביאה את עצמה לכתחילה למצב של הסתתרות וייחוד [העמק דבר]. בנוסף, משמעות המילה שָׂטִית היא לסטות מן הדרך הישרה [נתינה לגר, בכור שור]. בחירה במילה זו מדגישה שאפילו אם האשה לא הגיעה לידי בגידה מלאה, עצם הסטייה מכללי הצניעות בעודה תַּחַת אִישֵׁךְ – תחת חסותו, שמו והתחייבותה כלפיו – מהווה פגם מוסרי עמוק [רש"ר הירש].
לאחר הצגת התנאים, הכהן פותח באפשרות החיובית ומבטיח לה הִנָּקִי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שבדיני נפשות קיימת חובה לפתוח תמיד בזכות. הכהן, הפועל כאיש חסד, אינו ממהר להקדים את הפורענות, אלא מעודד אותה שאם היא אכן טהורה, היא יכולה לשתות בבטחה ולנקות את שמה מהחשד [רש"י, שפתי כהן, מלבי"ם]. חזרה כפולה על המילה "לא" נועדה להדגיש שמעשים כאלו לא צריכים להיות קיימים כלל, וגם כדי להזהיר אותה שלא תתגאה אם תצא נקייה מהתהליך [שפתי כהן].
אולם, מתוך הברכה נשמעת גם הקללה. הפרשנים מציינים כי המילה הִנָּקִי נכתבה ללא האות יו"ד (הנקי במקום הינקי). חסרון זה מאפשר לדרוש את המילה גם כ"חִנָּקִי" (לשון חנק), שכן האותיות ה' וח' נהגות מאותו מוצא בפה ולעיתים מתחלפות. המסר הסמוי הוא ברור: מתוך ההבטחה שאם לא חטאת תהיי נקייה, משתמע שאם כן חטאת – תיחנקי ותמותי [רש"י, מזרחי, גור אריה, תורה תמימה, לבוש האורה]. פירוש נוסף למילה רואה בה אזהרה קשה: אם חטאת, רוחך ונשמתך יתנקו ויתרוקנו מתוך גופך [רבנו חננאל]. אזהרה זו נחוצה משום שעצם המעמד של שבועה נושא בחובו סכנה, והכהן מבהיר לה שהיא תנוקה מעונש השבועה אך ורק אם היא באמת דוברת אמת [ספורנו].
לבסוף, האשה עומדת לשתות מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים הָאֵלֶּה. המים הללו אינם רעל טבעי, ואם היא טהורה לא יאונה לה כל רע [שטיינזלץ]. כדי להפוך אותם למרים בפועל, הכהן הוסיף לתוכם חומר מר כדוגמת לענה [חזקוני]. מעבר לסמליות המרירות, הפיכת המים לבלתי ראויים לשתייה אפילו עבור כלב, נועדה להפקיע מהם את ההגדרה ההלכתית של "אוכל" או "משקה", ובכך להבטיח שהם לא יקבלו טומאה במהלך הטקס הרגיש [חתם סופר].